בהל' תפילה (פ' ה') משמע מדברי הרמב"ם שבפריסה על שמע ניתן לסמוך על ש"צ ואילו בהל' ק"ש (פ' ט') משמע שהש"צ מוציא י"ח את שאינן יודעין לקרוא, כיצד ניתן ליישב הסתירה?
היש שוני בין הכללים של יציאת י"ח בברכות לבין יציאת י"ח בתפילות ומה מקורו של שוני זה?
הניתן להתייחס לברכות ק"ש לכתחילה כמו תפילה היות והן מהוות תחנונים ואולם בדיעבד יצא י"ח אף מי שבקי למרות שסמך על ש"צ?
הצגת הסוגיה והסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם:
השואל הביע בלבול בשיטת הרמב"ם בנוגע לברכות קריאת שמע. השאלה המרכזית היא האם אדם בקי צריך לשתוק ולסמוך על שליח הציבור שיאמר את הברכות בקול רם ויוציא את כולם ידי חובה, או שמא כל אחד צריך לומר עם השליח ציבור מילה במילה. השאלה נשאלת הן לכתחילה והן בדיעבד.
הדובר מצביע על סתירה לכאורה בין שני מקומות בהלכות הרמב"ם:
- פרק שמיני מהלכות תפילה, הלכה חמישית: הרמב"ם כותב שאין אומרים קדושה, קוראים בתורה, מברכים לפניה ולאחריה, ומפטירים בנביאים אלא בעשרה. הוא ממשיך: "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזהו הנקרא פורס על שמע". מדברים אלו משמע שבפריסה על שמע, שליח הציבור מוציא ידי חובה בין אם מדובר בבקיאים ובין אם לא, ואולי אף אין צורך לכתחילה שאומרו הם מילה במילה.
- פרק תשיעי מהלכות קריאת שמע, סדר תפילות הציבור: הרמב"ם מתאר את סדר התפילה, ומציין: "והיודע לברך ולקרות קורא עמו עד שמברך גאל ישראל". מכאן משמע שאדם היודע צריך לומר מילה במילה עם שליח הציבור, ואילו מי שאינו יודע שומע ועונה אמן ויוצא ידי חובה.
הדובר מציין את הבלבול הנובע מסתירה זו, במיוחד לאור העובדה שישנם דינים כלליים של ברכות ודינים ייחודיים לתפילה.
השוואה לדיני ברכות כלליים ודיני תפילה:
הדובר מסביר את הדינים הכלליים של ברכות, לפיהם אדם השומע מחברו מברך על מצווה שגם הוא מחויב בה, ומתכוון לצאת ידי חובה, יוצא ידי חובה גם בלי לענות אמן (לדעת הדובר, גם המברך צריך להתכוון להוציא את השומע). דינים אלו אינם תלויים במניין עשרה.
לעומת זאת, בדיני תפילת שמונה עשרה, הרמב"ם קובע בבירור ששליח הציבור מוציא ידי חובה רק את מי שאינו בקי. אדם היודע להתפלל חייב לומר מילה במילה עם שליח הציבור, ואם לא עשה כן, לא יצא ידי חובה גם אם שמע וענה אמן, ואפילו אם יש עשרה אנשים. התפילה מוגדרת כ"עבודה שבלב" ו"תחנונים", ולכן אי אפשר לצאת ידי חובה רק על ידי שמיעה. התקנה של חזרת הש"ץ נועדה רק לעשות חסד עם מי שאינו יודע.
השאלה המרכזית השנייה: מעמד ברכות קריאת שמע:
לאחר שהובהר ההבדל בין דיני ברכות כלליים לדיני תפילה, עולה השאלה המרכזית השנייה: מה דינן של ברכות קריאת שמע? האם הן ככל ברכות הנהנים והמצוות, או שדינן כתפילה?
דעת המורה (המובאת בדברי הדובר):
המורה סובר שדין ברכות קריאת שמע הוא כדין תפילה. הוא מסתמך על פרק ט', הלכה ז' בה הרמב"ם כותב "לברך ולקרות קורא עמו". לדעת המורה, "לברך" הכוונה לברכות קריאת שמע, ו"קורא עמו" משמעו שאדם היודע צריך לברך יחד עם השליח ציבור מילה במילה, כמו בתפילה. הוא מוסיף כי כך משמע גם מתשובה בסימן רש"ט, שם נראה שהשליח ציבור מוציא ידי חובה רק את מי שאינו בקי.
המורה מחדש שני חידושים:
- בקריאת שמע עצמה, אם אדם מתכוון לצאת ידי חובה בשמיעה והקורא מתכוון להוציא אותו, הוא יוצא ידי חובה.
- דיני ברכות שמע הם כדיני תפילה, ולכן השליח ציבור מוציא ידי חובה רק את מי שאינו יודע, ומי שיודע חייב לומר מילה במילה עם השליח ציבור.
יישוב הסתירה לכאורה על ידי הדובר:
כדי ליישב את הסתירה בין פרק ח' לפרק ט', הדובר מציע שהרמב"ם בפרק ח' דיבר באופן כללי על הצורך במניין לעניין "פורס על שמע", אך את הפרטים המדויקים לגבי מי יוצא ידי חובה הוא הבהיר בהמשך, בפרק ט' מהלכות קריאת שמע ובהלכות תפילה. לשיטת הדובר, הרמב"ם סובר שרק מי שאינו יודע יוצא ידי חובה על ידי שליח הציבור בברכות קריאת שמע, ומי שיודע חייב לומר מילה במילה.
קושי עם התשובה והמנהג הרווח:
הדובר מציין קושי עם התשובה (סימן רש"ט) שעליה נסמך המורה. בנוסף, הוא מעיר כי במציאות, הוא לא ראה רבנים מוחים על אנשים בקיאים שלא אומרים מילה במילה את ברכות קריאת שמע עם שליח הציבור, כפי שהם מוחים לגבי תפילת שמונה עשרה.
הצעת יישוב נוספת של הדובר והשוואה לשולחן ערוך:
הדובר מציע הסבר אחר לשיטת הרמב"ם, תוך התייחסות למנהג הרווח ולדברי השולחן ערוך (סימן נ"ט, סעיף ד'). השולחן ערוך, בהגהת הרמ"א, קובע שלכתחילה אדם צריך לומר מילה במילה את ברכות יוצר וערבית עם שליח הציבור, אך בדיעבד, אם רק שמע, יצא ידי חובה. שליח הציבור מוציא את היחיד אף על פי שהוא בקי (בפחות מעשרה לא).
הדובר מציע שייתכן ששיטת הרמב"ם היא דומה: ברכות קריאת שמע הן אמנם בעלות אופי של תחנונים כמו תפילה, אך לא בכל פרט. העיקרון המרכזי בתפילה הוא שבקי אינו יוצא ידי חובה כלל על ידי שליח הציבור. לעומת זאת, בברכות קריאת שמע, לכתחילה יש לומר מילה במילה עם שליח הציבור כמו בתפילה, אך בדיעבד יוצאים ידי חובה בשמיעה, מכיוון שזה חלק מהמהות של "פורס על שמע" – שטוח את הברכות ומוציא גם את הבקי.
הדובר מסביר את המושג "פורס על שמע" בדרכים שונות: רש"י פירש כ"חתיכה פרוסה", דבר המעיד על חידוש שאפילו מי שלא התחיל עם כולם יכול להצטרף ולצאת ידי חובה. הרמב"ם וחכמים אחרים פירשו כ"שוטח" או "מציע" בקול רם. לדעת הדובר, השימוש במונח מיוחד זה מלמד שברכות קריאת שמע נעשות בהוד והדר בקול רם על ידי השליח ציבור והציבור (אך לכתחילה טוב שהיחיד יאמר בלחש מילה במילה).
מסקנה וסיום:
הדובר מציע את ההסבר האחרון כיישוב טוב יותר של דברי הרמב"ם, כדי שלא תהיה סתירה בין הפרקים וכדי להתאים למנהג הרווח. לדעתו, לכתחילה יש לומר מילה במילה, אך אם לא אמר, יצא ידי חובה. הוא מסיים בכך שהוא מודע גם לשיטת המורה, וכל אחד יכול לבחור בשיטה המועדפת עליו.
ציטוטים מרכזיים:
- "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בעשרה וזהו הנקרא פורס על שמע" (רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ח', הלכה ה')
- "והיודע לברך ולקרות קורא עמו עד שמברך גאל ישראל" (רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ט')
- "לברך ולקרות קורא עמו נראה לי שפירושו לברך הם ברכות קריאת שמע כיוון ברחמנון כלים התפילה ולא כדין ברכת המצוות שאדם יכול להוציא את היודע אף היודע אלא כתפילה שאין היודע יוצא אלא בברכות עצמו" (דעת המורה המובאת בדברי הדובר)
- "ברכת יוצר וערבית אומר משליח ציבור בנחת ה גה וימהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור ויענה אמן אח שליח ציבור ומי הוא אם לא אמרה רק שמעה משליח ציבור יצא דברכות אלו השליח ציבור מוציא היחיד אף על פי שהוא בקי מי הוא אין השליח ציבור מוציא היחיד בפחות מעשרה" (שולחן ערוך, סימן נ"ט, סעיף ד' עם הגהת הרמ"א)
- "נראה לנו שיותר כדאי להסביר את דברי רבנו באופן זה א' כדי שלא תהיה סתירה בין פרק ח לפרק ט למרות שיש לנו קושי עם התשובה ובכן כדי ליישב ולתאם את מנהג אבותינו כמציאות שהיא קיימת שיש מי שאומר מלב מילה ויש מי שלא אומר מלב מילה והרבנים לא מטריעים כדי ליישב את מנהג אבותינו ולכן ראה לי שלכתחילה צריך לומר הב על אם לא אמר יוצא ידי חובה במיוחד ש אנחנו יכולים לבסס עניין זה בגלל המינוח הפורס על שמע" (דברי הדובר בסיכום