ניטנפו נעליו בצואת כלבים וטינף השטיח בביתו, האם רשאי לתבוע את בעליו של הכלב על נזקי ממון?

עיקרי התופעה והשאלה:

• התרבות תופעת גידול הכלבים והוצאתם לרחוב: הנואם פותח בדאגה מהתפשטות התופעה, המתוארת כ"נגע" בו "כל רחובות מלאו כי וצואה בכל מקום". הוא מבקר את היחס לכלבים כאל "ילדים מפונקים" ואת ההליכה אחריהם בכל עת ובכל מקום.
• האירוע הקונקרטי: אדם דתי הוציא את כלבו לרשות הרבים כדי שיעשה צרכיו. כלב זה הטיל צואה במדרכה. אדם אחר, חבר מקהילת בית הכנסת, דרך על הצואה בטעות בחושך, ונכנס עם הנעל המלוכלכת לביתו, מלכלך את השטיח.
• השאלה המשפטית: האם ניתן לתבוע את בעל הכלב הדתי בבית דין לדיני ממונות בגין הנזק שנגרם (התלכלכות הנעל והשטיח)? האם יש סיכוי שבית הדין יחייב אותו בתשלום פיצויים?

דיון הלכתי מרכזי:

הנואם מנתח את השאלה לאור דינים שונים בהלכה, תוך שימוש במקורות תלמודיים ופוסקים (רמב"ם, שולחן ערוך). עיקרי הדיון:

• דין בור ברשות הרבים: השאלה הראשונית היא האם צואת הכלב ברשות הרבים נחשבת ל"בור" שהבעלים חייב עליו. הנואם מזכיר את הדין שאדם החופר בור ברשות הרבים וחיה או אדם ניזוקים בו, החופר חייב (בנזקי אדם או בהמה, אך לא בנזקי כלים). הוא מעלה את האפשרות שצואת כלב אינה נחשבת כ"בור" שאדם חפר.
• ציטוט: "כי עלינו לדעת שאם אדם חופר בור ברשות הרבים אדי אם בהמה נופלת לבור ו ניזוקה או מתקה בעל הבור משלם."
• הבחנה בין מעשה אדם למעשה בהמתו ברשות הרבים: הנואם מציין את ההלכה בשולחן ערוך (סימן תי סעיפים ד-ה) לפיה אדם חייב על בור או מכשול ברשותו, אפילו אם נחפר או נוצר על ידי בהמתו, כיוון שהוא חייב למלאו או לכסותו. עם זאת, בנוגע לרשות הרבים, השולחן ערוך פוטר את בעל השור שחפר ברשות הרבים, מהטעם שאין אפשרות לעקוב אחר בהמתו המשוטטת.
• ציטוט: "שור שחפר ברשות הרבים או ברשות אחר פטור בעל השור שנאמר ככרי איש בור ולא שור בור."
• ההבדל במקרה הנדון: הנואם מדגיש נקודה קריטית: במקרה של כלב המוצא לרשות הרבים לצורך עשיית צרכים על ידי בעליו, אין מדובר בבהמה משוטטת באופן עצמאי. בעל הכלב הוא זה שמוציא אותו ומאפשר את הטלת הצואה ברשות הרבים.
• ציטוט: "כיוון ש מדובר שבעל הכלב מוציא את הכלב לרשות הרבים לצורך עשיית הצואה ברשות הרבים ולא בביתו. כלומר אין מדובר בסתם בעל חיים משוט אלא הוא מוציא אותו לצורך העניין הזה."
• דין שופך מים או מוציא קש ותבן לרשות הרבים: הנואם מביא הלכה נוספת (רמב"ם, שולחן ערוך סימן תיב) לגבי מי ששופך מים או מוציא קש ותבן לרשות הרבים וניזוק בהם אדם, שהוא חייב. זאת משום שהוא מקלקל את רשות הרבים. הוא משווה זאת להוצאת כלב לצורך עשיית צרכים ברשות הרבים.
• ציטוט: "כך כשאדם מוציא את הכלבים שלו לרשות הרבים כדי לעשות צועה הוא מקלקל את רשות הרבים. ולכאורה זה כאילו מעשה בידיים שלו וכאילו הוא חפר את הבור והוא צריך לשלם."
• חיוב על נזקי כלים בגרמא: למרות שהדין הרגיל בבור הוא חיוב על נזקי אדם ולא על נזקי כלים, ובמקרה זה הנזק לשטיח הוא נזק עקיף ("גרמא"), הנואם מגיע למסקנה שבית דין לדיני ממונות יכול וחייב לחייב במקרה זה מדין הוראת שעה.
• ציטוט: "והתשובה מוריי ורבותיי בית דין לדיין מונות יחייב בפיצוי למרות שמדובר בכלים ולמרות שמדובר בגרמה..."
• כוח בית דין לחייב מדין הוראת שעה: הנואם מסביר שלמרות שאין כיום סנהדרין הדנה דיני קנסות, בית דין הדן על פי דין תורה רשאי לחייב בקנס מדין הוראת שעה כדי "לגדור גדר" ולמנוע את התפשטות התופעה. הוא משווה זאת לסמכות בית דין להוציא להורג במקרים קיצוניים כדי למנוע פריצת גדר.
• ציטוט: "...אבל כנסות מדין הוראת שעה מותר לו לכל דיין בכל עת בכל מקום כדי לגדור גדר וזה לא שונה מאשר דיני נפשות שמאז חורבן המקדש בטלו דיני נפשות אבל הנמלה של סנהדרין אבל בתי דין שדנים על פי דין תורה אפילו בימינו רשאים להוציא להורג מדין הוראת שעה לגדור גדר כדי לא להשאיר את העולם פרוץ ואותו דבר גם כאן..."
• הלימה לחוקי המדינה: הנואם מוסיף שאם בתי משפט אזרחיים היו מחייבים במקרה כזה, הרי שגם התורה יכולה להורות כך כדי לגדור גדר, ואין זה נחשב ל"ערכאות של גויים".
• חשיבות ההלכה במניעת נזקים ברשות הרבים: הנואם מסיים בדברי שבח על חשיבות ההלכה במתן מענה לתופעות כאלה, במיוחד בקרב "שלומי מוני ישראל". הוא מזכיר את חסידים הראשונים שהיו מצליחים קוצים וזכוכית מרשות הרבים כדי למנוע נזק. הוא מדגיש שרשות הרבים היא רשות של כולם ואין לאדם זכות לקלקלה.

מסקנה מרכזית:

למרות שהדין הפשוט אולי לא מחייב את בעל הכלב בפיצוי על נזקי כלים שנגרמו בעקיפין מצואת כלבו ברשות הרבים, בית דין לדיני ממונות מוסמך ואף צריך לחייב אותו בקנס מדין הוראת שעה כדי לגדור גדר ולמנוע את המשך התופעה הפסולה של זיהום רשות הרבים בצואת כלבים. זאת, לאור העובדה שבעל הכלב הוציא את כלבו במכוון לצורך עשיית צרכים ברשות הרבים, ובכך יש משום קלקול הרשות