השמחה המיוחדת של טו באב

תקציר מסמך תדרוך: ט"ו באב - בין מקורות למנהגים

מסמך זה מסכם את עיקרי הנושאים והרעיונות העולים מתוך הטקסט המצורף בנוגע ליום ט"ו באב, תוך ציטוט מקטעים רלוונטיים. הטקסט עוסק בשאלה מדוע הרמב"ם לא מנה את ט"ו באב בין הימים שאין נופלים בהם על פניהם, לאור העובדה שהמשנה במסכת תענית מתארת אותו כאחד הימים הטובים לישראל, ומגילת תענית אף מזכירה אותו כיום טוב בשל קורבן העצים.

התמיהה המרכזית:

הכותב פותח בתמיהה גדולה על הרמב"ם שלא הזכיר את ט"ו באב כיון שאין נופלים על פניהם, בניגוד למשנה ולשולחן ערוך (אורח חיים סימן קלא סעיף ו) שמזכיר יום זה בפירוש: "הנה לשון מרן בסימן קל סעיף ו נהגו שלא ליפול על פניהם בטו ואב ולא בטו בשבט ולא בראש חודש ולא במנחה של פניו ולא בחנוכה ויש אומרים גם במנחה של פניו וכן נוהגים כלומר הנה הוא מונה את טו כיום שלא נופלים על פניהם וכן טו ולא בראש חודש אלא שבראש חודש הוסיף שגם במנחה של פניו אין נופלים ולא בחנוכה וביחס לחנוכה הוא אומר ויש אומרים גם במנחה שלפניו שלא נופלים על פניהם ואילו בתו באב לא אמר שאין נופלים על פניהם בערב טו דהיינו יום לפני כן והרי זה קצת תמיעה".

התמיהה מתעצמת לאור ההגדרה של ט"ו באב כיום טוב במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כמו 15 באב אויום הכיפורים". הכותב תוהה האם הגדרה זו מחייבת שלא ליפול על פנים גם בערב ט"ו באב במנחה, בדומה לערבי ימים טובים אחרים.

השוואה ליום הכיפורים:

הכותב מעלה תמיהה נוספת על השוואת ט"ו באב ליום הכיפורים כ"ימים טובים", שכן יום הכיפורים אינו נחשב הלכתית כיום טוב, אלא כיום בעל מעמד של שבת ואסור בעשיית מלאכה, אכילה ושתייה. יתרה מכך, "אנחנו בעצמנו לפי מנהג אבותינו על פי הרמב"ם נופלים על פנינו הרבה פעמים ביום הכיפורים". מכאן מסיק הכותב שהמושג "יום טוב" במשנה אינו בהכרח הגדרה הלכתית, אלא מתייחס ליום של בשורה וטובה לישראל.

בהקשר זה, מוסבר כי יום הכיפורים נחשב ליום טוב במובן זה בשל הבשורה על המחילה והכפרה לאחר חטא העגל: "ואם כן כל יום כיפורים לכל העם היהודי ולכל יהודי הוא יום טוב לא במובן ההלכתי אלא הוא יום שנעשה טוב לישראל על ידי בשורת המחילה והכפרה תערות מחדש ברמת היחידים וברמת האומה".

דעות חכמים ומנהגים שונים:

הכותב מציין את דעת הרוקח, אחד מגדולי חכמי אשכנז, שאמר שנופלים על פניהם בט"ו באב, וכך נהגו. גם רבנו יעקב בעל הטורים, בנו של הראש, לא הזכיר באיסור נפילת אפיים ביום זה, מה שמחזק את הסברה שנהגו ליפול על פניהם.

בן הרוקח מנמק את הנפילה על פנים בכך ש"בטלה מגילה תענית". הכותב מסכים עם דעה זו, ומביא ראיה מחנוכה, שבו אומרים תחנון בערב החג כי מגילת תענית בטלה. מכאן עולה שלפי הרמב"ם וחכמי אשכנז הקדמונים, נפלו על פניהם בט"ו באב מכיוון שתוקפו של יום טוב זה, כפי שמצוין במגילת תענית בשל קורבן העצים, פג עם ביטול המגילה.

לעומת זאת, "מרן הבית יוסף אומר ועכשיו נהגו כך הוא אומר שאין נופלים על פניהם ב-15 באב ולא זכר שבערב 15 באב אין נופלים על פניהם". הכותב רואה בכך פשרה: הבית יוסף אימץ את המנהג שלא ליפול על פניהם ביום עצמו, אך לא בערב, כיוון שלדעתו מגילת תענית בטלה. עם זאת, מציין הכותב כי יש הנוהגים שלא ליפול על פניהם לא בט"ו באב ולא בערבו, מתוך סברה שמגילת תענית לא בטלה.

טעמי יום טוב של ט"ו באב:

הכותב פונה למקורות כדי להבין את מהותו של ט"ו באב כיום של "בשורה" ו"טובה לישראל". הוא מציין שהתלמוד מביא שישה טעמים לכך, אך הרמב"ם בפירוש המשנה תענית הסתפק בטעם אחד: "כש פסקו מתה מדבר מלמות".

הכותב מרחיב על סיפור דור המדבר וגזרת המוות לאחר חטא המרגלים. בני הדור היו מתים מדי שנה, במיוחד בליל תשעה באב. רק בשנת ה-40, בט"ו באב, נוכחו לדעת שהמוות פסק, וזו הייתה בשורה גדולה לישראל: "ולא היה יום טוב לישראל שכמו יום 15 באב, שאז כבר פסקו מלמות. וזו הייתה בשורה לישראל שהעונש של דור המדבר נגמר. קם דור חדש ונכנסים לארץ והם ראויים להיכנס לארץ".

הרמב"ם מוסיף כי המוות במדבר לא היה רק בתשעה באב, אלא מגפה שהתרבתה ביום זה. רק כאשר ראו שלא מתו גם לאחר תשעה באב, ועד ט"ו באב ראו את הירח במלואו כסימן שלא טעו בחישוב, הבינו שהגזרה נפסקה ושמחו.

הכותב מסביר את מנהג בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים ביום זה בכך שעל הנשים לא נגזרה מיתה במדבר. הן התאבלו על מות בעליהן ושמחו על הצלתן ועל האפשרות להינשא בארץ ישראל לגברים שלא ימותו במגפה. "ולכן הבנות הן הן שהיו יוצאות וחונות בקרמים וממודות לשם ומתפללות לשם. מודות לשם שצילן בכניסן לארץ ומתפלות לשם שיזכו לזיווג כשר לבעלים לא מורדים בשם לא מועסים בארץ חמדה לבעלים שם יודעים שהעיקר זה קדושת העם וקדושת הארץ זה העיקר".

הכותב מדגיש כי "יום האהבה" זה, כפי שהוא מתבטא במנהג החיזור בכרמים, אינו יום אהבה מתירנית, אלא יום אהבה של קדושה, הנובע משמחת העם הקדוש בארצו הקדושה. הוא מצטט את רבש שאומר כי ביום הכיפורים אין זה ראוי לעסוק בשידוכים כדי לא להתגרות ביצר הרע.

טעם נוסף ליום טוב:

הכותב מזכיר טעם נוסף ליום טוב של ט"ו באב, אחד מששת הטעמים בתלמוד, והוא ההתרה לשבט בנימין להתחתן עם בנות ישראל לאחר מעשה פילגש בגבעה ומלחמת השבטים. לאחר שבנימין שבו בתשובה, הותר החרם, ובט"ו באב התאפשר להם לשאת נשים מבנות ישראל.

הכותב מדגיש כי גם טעם זה מלמד שמהות היום היא חזרה בתשובה וקדושה, בניגוד למה שהיום עלול להתפרש כיום אהבה חסר גבולות. הוא מביע צער על כך שיום זה עלול להתפס בצורה מעוותת, וקורא לחזור לשורשים האמיתיים של היום, תוך לקיחת סיפור שבט בנימין כדוגמה לצורך במלחמה בפשע ובשמירה על קדושת העם והארץ.

סיכום:

הטקסט מציג תמיהה על היעדר התייחסותו של הרמב"ם לט"ו באב כיום שאין נופלים בו על פנים, לאור מקורות אחרים המציינים זאת ומגדירים את היום כיום טוב. ההסבר לכך נעוץ בהבנה שהגדרת "יום טוב" במשנה אינה בהכרח הלכתית, אלא מתייחסת ליום של בשורה וטובה. ביטול מגילת תענית הביא לשינוי במנהגים, כאשר היו שחזרו ליפול על פניהם ביום זה. הטעם העיקרי למהות יום טוב זה הוא פסיקת המיתה של דור המדבר, שסימלה את סיום העונש ותחילת תקופה חדשה לעם ישראל. מנהג החיזור בכרמים מבטא שמחה זו ואת השאיפה לזיווג כשר וקדוש בארץ ישראל. סיפור שבט בנימין מוסיף נדבך של חזרה בתשובה וטהרה כמרכיב מרכזי ביום זה