היש נשיאת כפיים בשחרית של ט' באב?

קודות מרכזיות:

• השאלה המרכזית: מדוע אין הכהנים נושאים כפיהם בתשעה באב בשחרית?
• עמדת ההלכה הפסוקה: לפי דין התלמוד, דברי רבנו (הרמב"ם), מרן (השולחן ערוך) ורוב הספרדים, הכהנים נושאים כפיהם בשחרית בתשעה באב, כמו במנחה.
• הדובר מצטט את הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה שתומך במנהג זה: "והכהנים נוסעים כפיהם בתשעה באב בשחרית ובמנחה וכך דרכו בקודש".
• הוא מדגיש כי הלכה זו נפסקת בצורה ברורה ואין מקום לערער עליה.
• הוא אף מצטט את הרמב"ם בסוף הלכות תפילה: "כל כהן שאינו עולה לדוכן [...] הרי הוא עובר על שלושה עשה שנאמר כותברכו אמור להם ושמו את שמי וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנאמר וברכה מברכך".
• מקור המנהג שלא לישא כפיים בשחרית: מנהג זה אינו תלמודי אלא מקורו במנהגי אשכנז שחדרו לספרדים מסוימים ומאלה לתימנים. בתימן, הושפעו ממנהג אשכנז שלא לישא כפיים בבוקר אלא רק במנחה.
• הטעמים למנהג ודחייתם: נאמרו טעמים שונים למנהג שלא לישא כפיים בשחרית בתשעה באב:
• "הִפְרַשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם" (ישעיהו א, טו): הטעם נדחה על ידי שאלות ותשובות עולת שמואל, שטען שאם כך, היה צריך להימנע מתפילה כלל בתשעה באב, כפי שנאמר בהפטרה "גם כי תרבו תפילה אינני שומע".
• איסור שאילת שלום בתשעה באב: הטעם נדחה מאחר שבמנחה נושאים כפיים למרות שאיסור שאילת שלום קיים כל היום. הברכה הניתנת בנשיאת כפיים אינה זהה לשאילת שלום.
• כהן אבל אינו נושא את כפיו: טעם זה נדחה על בסיס דברי הבית יוסף בסימן קכח, וכן על ההבנה שאבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה. הדובר מציין כי מנהג זה של אבל שלא לישא כפיים מקורו אצל האשכנזים, כפי שמובא במרדכי לגבי אבל בתוך 12 חודש על אביו ואמו. המרדכי עצמו מציין שאין טעם ברור למנהג זה, ואף בתוך שבעת ימי אבל נראה שנושא כפיו.
• מנהגים נוספים שהוזכרו:מנהג אצל חלק מהאשכנזים והתוניסאים שבחור עד גיל 20 לא נושא כפיו (או כל עוד לא התחתן) בטענה שצריך לברך בשמחה.
• מנהג אצל חלק מהאשכנזים שבגולה אין נושאים כפיים אלא במוסף של יום טוב.
• מנהג באזורים מסוימים בצפון ארץ ישראל שלא לישא כפיים מאותם הטעמים.
• ביקורת על המנהגים: רוב המנהגים שלא לישא כפיים זכו לביקורת מצד תלמידי חכמים שלא הסכימו עמם, מאחר שהם אינם מבוססים על גופי ההלכות.
• המצב בתימן: למרות שהמנהג שלא לישא כפיים בשחרית חדר לתימן, הדובר מציין כי בתכלילים הקדומים של יהודי תימן אין זכר למנהג זה. היו רבנים בתימן שאף עודדו לחזור למנהג הקדום של נשיאת כפיים בשחרית.
• המלצות מעשיות:בבתי כנסת שבהם הקהל מורכב מ"דעתנים" ובני תורה המודעים להלכה, מותר ואף רצוי לשנות מהמנהג המוטעה ולנהוג על פי ההלכה ולשא כפיים בשחרית.
• בבתי כנסת שבהם רוב המתפללים הם בעלי בתים שאינם בקיאים בהלכה, שינוי המנהג עלול לגרום למחלוקות קשות יותר מאשר ביטול מצוות עשה אחת, ולכן יש להימנע משינוי כדי לשמור על השלום בקהילה. "לא גדל הוא השלום אף על פי שאנחנו מבטלים מצוות עשה". המחלוקות עלולות לגרום ל"חורבן בית כנסיות לחורבן קהילות".
• סיכום: עמדת ההלכה הברורה היא שיש לישא כפיים בתשעה באב בשחרית. המנהג שלא לעשות כן מקורו במנהגים מאוחרים של אשכנז שחדרו לקהילות אחרות. במקום שאין חשש למחלוקת, יש לפעול על פי ההלכה.

ציטוטים מרכזיים:

• "אכן מצד הדין לפי דין התלמוד ולפי דברי רבנו וכן מרן וכן מנהג רוב הספרדים נושעים כפיהם בשחרית"
• "הרב עודה יוסף בחזון עובדיה בעמוד שעד בעניין התעניות כותב והכהנים נוסעים כפיהם בתשעה באב בשחרית ובמנחה וכך דרכו בקודש"
• "הלל הוא אשר לא נוסעים כפיהם זה לא מקורם מן התלמוד אלא מקורם ממנהגים"
• "אם בגרל פורסכם כפיכם עלים עיניי מכם אז אם ככה היינו צריכים ביום תשעה באב, יום החורבן והתוכחה להימנע ולהתפלל"
• "מקורם של המנהגים האלה אצל החינו אשכנזים כתוב במרדכי לתוך 12 חודש על אבי ועל אמו נוהגים שאין נושא כפיו ושמצריכים אותו שיצא מבית הכנסת קודם שיתחיל שליח ציבור בעבודה כלומר בברכת רוצה ואין יודע כך אומר ואין יודע שום טעם למנהג זה"
• "כל כהן שאינו עולה לדוכן כלומר בימים שאפשר לעלות לדוכן אף על פי שבטל מצוות עשה אחת מרים לתורה הרי הוא עובר על שלושה עשה שנאמר כותברכו אמור להם ושמו את שמי וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנאמר וברכה מברכך"
• "לא גדל הוא השלום אף על פי שאנחנו מבטלים מצוות עשה אבל אם מדובר במניין של דעתנים כולם בני תורה ועמונים על ההלכה אזי הם רשאים לשנות ממנהג אבותם כי מנהג זה מעורער יש כנגדו הרבה השגות אבל בבית כנסת אשר אמונים על המנהג וכך הם נוהגים והם ברובם בעלי בתים שאינם בני תורה כל שינוי במנהג שנוי כי זה גורר מחלוקות קשות ולא שוות לא שוות קיום המצווה מול המחלוקות המחלוקות גורמן גורמות לחורבן בית כנסיות לחורבן קהילות"

הדובר מציג תמונה מורכבת של התפתחות מנהגים, השפעות גומלין בין קהילות שונות וחשיבות ההכרעה ההלכתית תוך התחשבות במציאות הקהילתית ובצורך לשמור על השלום