ספר תורה שבלה, האם רשאים ליטול יריעות ממנו ולהציגם למזכרת בסלון?

הקלטת עוסקת בשאלה הלכתית מורכבת הנוגעת לטיפול בספר תורה משפחתי פסול שאינו ניתן לתיקון ודינו גניזה. השאלה הספציפית היא האם מותר לבני המשפחה, בטרם הגניזה המקובלת (הנחת הספר בתוך כד חרס ליד קבר תלמיד חכם), ליטול יריעות מהספר ולחלקן ביניהם למזכרת, תוך התחייבות לשמור אותן במקום מכובד ולמנוע ביזיונן. הדובר מציג את הדילמה ומנתח אותה תוך התייחסות למקורות הלכתיים שונים ולשיקולי דעת.

נקודות מרכזיות וטיעונים עיקריים:

1. דין גניזת ספר תורה פסול: הדובר פותח בהסבר הדין הבסיסי של גניזת ספר תורה פסול שאין לו תקנה, שהוא הטמנתו בכד חרס ליד קבר תלמיד חכם. הוא מציין את הפסוק "למען יעמדו ימים רבים" כמקור לדין זה, אך מדגיש שגם גניזה בכד חרס אינה מבטיחה שימור נצחי.

• ציטוט: "ובכן, הדבר פשוט שאם באמת א יש מה שנקרא ספרי תורה שבו שכבר באמת אין להם תקנה, אין עוד אפשרות לתקן אותם, שהדין הוא שיגנזו בדרך הזו ש הזכרנו אותה, אבל ה תורה אמרה, או יותר נכון בפסוק שממנו למדו את אופן הגניזה הזו, נאמר למען יעמדו ימים רבים אבל אין שום ערובה שגם בכלי חרס להבדיל מכניזה בשקיות ניילון שהיא תעמוד לנצח."

1. פסילת גניזה בשקיות ניילון: הדובר מזכיר את פסיקתו של "מורי" (ככל הנראה רב או פוסק חשוב) שאוסר גניזה בשקיות ניילון מכיוון שאינן עמידות לאורך זמן, ובכך יש שותפות עקיפה להשמדת ספר התורה, דבר שהתורה אוסרת ("לא תעשו כן לשם אלוהיכם").

• ציטוט: "נכון שבסקית ניילון מורי אוסר גניזה פסקית ניילון כי זה לא עמיד להרבה זמן ואז יוצא שאנחנו שותפים בעקיפים להשמדת ספר תורה להשחטתו והתורה אוסרת עלינו לעשות כן לא תעשו כן לשם אלוהיכם כלומרות של אביזרי עבודה זרה אנחנו מצווים להשמידם להורסם אבל אנחנו מוזהרים בליו לא תעשו כן לשם אלוהיכם ולא רק באופן ישיר אלא באופן עקיף הדבר הזה נאסר ולכן מורי עוסר להניח ספרים כאלה בתוך שקיות נעילון כי הוא לא כל כך עמיד."

1. הצעה חלופית לגניזה במוזיאון: הדובר מעלה אפשרות חלופית לגניזה, והיא מסירת ספר התורה הפסול למוזיאון. אם המוזיאון מתחייב להציג את הספר בצורה מכובדת ומוגנת, תוך ציון תקופתו ומסורתו, הדובר רואה בכך גניזה מכובדת ומועילה יותר, שכן היא מאפשרת לימוד והתבוננות במאפייני הספר.

• ציטוט: "אם המוזאון מתחייב לשים את הספר תורה בתוך דלפק של זכוכ שמור מוגן וכתוב שם ספר תורה מתקופה כזו ממסורת כזו וכזו וכל העובר רואה ולומד רואה מה יש בסבר מה מיחד את הסבר תורה הזה אין לך גניזה יותר מכובדת ומועילה מכך שהרי על ידי זה שהוא נגנס במוזאון ורבים עוברים ולומדים על המאפיינים של הספרי תורה הללו אין לך גליזה יותר מכובדת מועילה מזו."

1. השאלה המרכזית: חלוקת יריעות למזכרת: מכאן עובר הדובר לשאלה המרכזית – האם מותר לחלק את ספר התורה הפסול ליריעות לפני הגניזה ולמסור אותן לבני המשפחה למזכרת, או לחלק חלק ליריעות למזכרת וחלק לבתי ספר (תוך הקפדה על שמירתן). הוא מעלה את החשש שפעולה זו עלולה להיחשב כהורדה מקדושת הספר, למרות שהוא עומד להיגנז.

• ציטוט: "אילו היו בני המשפחה לוקחים את הספר תורה וחותכים אותו ליריעות יריעות כולו ולא גונזים אותו באדמה אלא חלק המשפחה למזכרת כפי שתכף אציין באלו מגבלות וחלק לבתי ספר תלמודי תורה שילמדו אם אכן באמת יהיו מוגנים יו מוגנים בדרך שלא יפסדו אזי נעמוד בפני שאלה האם משהו שעומד לגני זה מותר להוריד אותו בקדושה ולשמר אותו או שמה לא אולי מה שעומד לגניזה לגניזה ואין להוריד אותו מקדושתו כי הרי להפוך ספר תורה לחומשין הורדנו אותו מקדושתו לקדושה יותר פחוטה ולכן אולי אסור לחלק ספר תורה ליריעות יריעות כאנו מורידים אותו מקדושתו אף שדיינו לגני זה."

1. דעת "תורי זהב" והסתייגויות: הדובר מביא את דעת "תורי זהב" המתירה להוריד דבר המיועד לגניזה מקדושתו לצורך שימוש מועיל ומכובד. הוא לומד זאת מקל וחומר מדין מטפחות ספרים קדושות שמותר לתת לתכריכים של מת עני. עם זאת, הוא מציין שה"פרי מגדים" ואחרים השיגו על דעה זו והשאירו את הנושא לעיון נוסף.

• ציטוט: "ובאמת בזה התורי זהב בסימן קנד עי קטן ז אמר שמותר להוריד משהו ש עד לגניזה מקדושתו בשביל להשתמש בו שימוש מועיל ומכובד הוא לומד את זה בקל וחומר הנה מטפחות ספרים שהם קדושות התירו לתת אותם לתחריכים של מת שהוא עני מת מצווה למרות שביטור תחריכים הם התקלו אבל כבר יותר טוב כך מאשר אחרת אומנם הפרי מגדים ועוד כמה אח השיבו כנגד התורי זהב והשאירו את זה לצורך עיון."

1. היתר כתיבת פרשת סוטה ומגילות לילדים כהשוואה: הדובר משתמש בהיתרים הלכתיים חריגים כמו כתיבת פרשת סוטה לשם מחיקתה לצורך המצווה, או כתיבת מגילות מגילות ללימוד ילדים (למרות האיסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות), כדי לחזק את הטענה שאם אין תקנה לספר התורה, ייתכן והורדה מסוימת מקדושתו לצורך תועלת (כגון לימוד או זיכרון מכובד) תהיה מותרת ואף עדיפה.

• ציטוט: "הגיעו בעצמכם, התירו חכמים לכתוב פרשת סותטה בשביל למחוק אותה לצורך מסותטה. למרות שאין התורה נכתבת פרשיות פרשיות אבל ההכרח לא יגונה. עכשיו נתאל לעצמנו שיש לי ספר תורה פסול והנה פרשת סותטה דווקא נשתמרה בצורה טובה מאוד. למה לי לעבור על האיסור ולכתוב ספר תורה פרשיות פרשיות ועוד שאני לוקח ספר תורה שבלכי כבר הולך לגניזה ואין לו שום תועלת בבק ואני לוקח את פרשת סותטה בשביל אותו עניין בשביל מסותטה הרי אני עושה פחות עבירותזה העבירה הזו אם היא עבירה היא פחות עבירה מאשר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות ולכן נראים הדברים שבאמת הדברים של ה של ה של התורי זהב יש בהם ממש."
• ציטוט: "והרי התירו גם כן בקושי התירו לכתוב מגילות מגילות בשביל ללמד ילדים קטנים ועברו על האיסור שאין התורה נכתבת נכתבת פרשיות פרשיות וכאן שמדובר בספר תורה פסול לכאורה מה רע בכך? אם ניקח פרשות, פרשות, למד תלמידים, תלמידים קטנים מאשר לעבור על האיסור, לכתוב את התורה, פרשיות, פרשיות."

1. דעת הדובר והתנאים להיתר: בסופו של דבר, הדובר מביע את דעתו שהדבר מותר ואף יש בכך מצווה, אך בכפוף לכמה כללים חשובים.

• ציטוט: "לענות דעתי מותר כפוף לכמה מגבלות שתכף נדבר עליהם... נראים דברי התורי זהב שבאמת אם כבר אין תקנה לאותו ספר תורה, ואם על ידי שאני כאילו מוריד אותו מקדושתו, שאני לוקח אותו יריעות יריעות, אני בזה מת יותר, לכאורה הדבר הזה מותר וראוי, אבל כפוף ל הכללים הבאים... לענות דעתי הדבר הזה מותר ואדרבה מצווה יש בדבר רבי חנישמ."

1. הכללים וההמלצות של הדובר: הדובר מציע את הכללים הבאים לחלוקת היריעות:

• יש להתייעץ עם תלמיד חכם שיבדוק את היריעות ויצביע על דברים ייחודיים בהן.
• אם ניתנת יריעה למשפחה, יש לשמור אותה בתוך מסגרת זכוכית מוגנת במקום מכובד (כגון סלון), בו לא מתהלכים ערומים.
• יש לציין על היריעה את מקור הספר תורה, תקופתו ומסורתו, ואם יש מאפיינים ייחודיים (כגון אותיות משונות ממסורת תימן, הבדלים בכתיב וכדומה), יש לציין זאת לתשומת לב המתבונן. הדובר מכנה יריעות כאלה "יריעות מושכלות" שיש בהן תועלת לימודית.
• דוגמאות של הדובר למאפיינים ייחודיים: אותיות משונות (פי"ן לפופות במסורת תימן), הבדלים בכתיב (ויהיו/ויהי בימי נח), אותיות חטי"ן בלי גגי"ן (בניגוד למסורת רבנו תם), צורת האותיות (כגון יתד הקוף הנוגעת בה"א).

לסיכום: הדובר מציג דילמה הלכתית הנוגעת לטיפול בספר תורה פסול. הוא בוחן את הדין המקובל של גניזה, מציע חלופה של מסירה למוזיאון, ובסופו של דבר נוטה להתיר חלוקת יריעות מהספר למזכרת ולצרכי לימוד, תוך הקפדה על כללים ברורים שמטרתם לשמור על כבוד היריעות ולהפיק מהן תועלת לימודית וזיכרון משפחתי. הוא מסתמך על דעת "תורי זהב" ומשווה למקרים הלכתיים אחרים של הורדה מקדושה לצורך תועלת, אך מדגיש את הצורך בשיקול דעת ובקיום הכללים שהציע