חמץ שנתגלה לאחר הפסח בתערובת חמץ שנגנזה, האם מותר לאכלו?

השאלה המרכזית: האם תערובת חמץ, שבתוכה כמות של "כזית בכדי אכילת פרס" חמץ, אסורה או מותרת באכילה לאחר הפסח, במקרה שהיא לא נמכרה לגוי?

נקודות מרכזיות ועובדות:

• חילוקי דעות בין הפוסקים: הדובר מציין שיש פוסקים האוסרים תערובת כזו לאחר הפסח, אך לפי "מורי" היא מותרת.
• הקדמה - דין חמץ בפסח ולאחר הפסח:הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק א', הלכה ה') קובע שחמץ שנתערב בפסח, בין במינו ובין שלא במינו, אוסר את התערובת בכל שהוא.
• חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אך אם נתערב (בין במינו ובין שלא במינו), התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח. הרמב"ם מסביר שהאיסור לאחר הפסח חל רק על החמץ עצמו ולא על התערובת.
• דעות רבי יהודה ורבי שמעון בתלמוד:רבי יהודה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור מצד הדין מכיוון שיש עליו איסור "בל יראה" ו"בל ימצא".
• רבי שמעון: מצד הדין, החמץ אסור רק בפסח, ולאחר הפסח הוא מותר. חכמים כנסו את העובר על "בל יראה" ו"בל ימצא" ואסרו אכילת חמץ שעבר עליו הפסח מכוח כנס.
• ההלכה נפסקת כרבי שמעון בעניין זה: הכנס חל רק על החמץ עצמו, אך התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח.
• מהותה של תערובת - שיעור "כזית בכדי אכילת פרס":הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז) פוסק שכל איסור שנתערב בהיתר ובכמות של "כזית בכדי אכילת פרס", נחשב ל"טעמו וממשו של האיסור" ודינו כאילו אכל את האיסור עצמו.
• הכלל "אחרי רבים להטות" (רוב מתיר) חל במקרה של "מין במינו" שאין אפשרות לעמוד על הטעם, כשיש פי שניים היתר כנגד האיסור.
• ב"מין בשאינו מינו", גם אם יש רוב של היתר, אם ניתן לטעום את טעם האיסור ובשיעור של "כזית בכדי אכילת פרס" (המוערך לפחות ב-10%), האיסור נחשב כ"טעמו וממשו" ואין ביטול ברוב.
• "מורי" מפרש שכאשר יש "כזית בכדי אכילת פרס" של איסור במאכל, האוכל לא רק עובר על איסור אכילה אלא גם מתחייב כרת כאילו אכל את האיסור עצמו.
• יישום הדין על תערובת חמץ לאחר הפסח לפי "מורי":לכאורה, על פי הכלל של "כזית בכדי אכילת פרס" כגופו של האיסור, תערובת חמץ כזו שעבר עליה הפסח צריכה להיות אסורה.
• אולם, "מורי" (כפי שמובא בספרו בהערה על פרק א' מהלכות חמץ) אומר באופן מפתיע שתערובת חמץ שיש בה "כזית בכדי אכילת פרס" מותרת לאחר הפסח, בין אם התערבה לפני הפסח, בתוך הפסח או אחרי הפסח.
• הסבר פסיקתו של "מורי":"מורי" מסביר שהאיסור על חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מכוח דרבנן (כנס חכמים).
• הכנס חל רק על החמץ עצמו ("עצמות העניין"), ולא על תערובת.
• חכמים כנסו כדי למנוע זילות האיסור של השארת חמץ בפסח, אך הם לא כנסו על מי שהשאיר תערובת חמץ, אפילו אם יש בה "כזית בכדי אכילת פרס" והוא עבר על "בל יראה" ו"בל ימצא".
• סייג לדברי "מורי":הדובר מציין שיש פוסקים החולקים וסוברים שתערובת עם "כזית בכדי אכילת פרס" אינה נחשבת תערובת אלא כגופו של חמץ, ולכן הכנס חל עליה.
• בנוסף, יש סברה הלכתית נוספת המעלה ספק: מה הדין בתערובת חמץ שאין בה רוב של היתר? האם גם אז "מורי" יתיר בטענה שזה תערובת? מהו הגבול בין תערובת לחמץ ממש לעניין זה?
• דיוק מדברי הרמב"ם במקום אחר (הלכות חמץ ומצה, פרק ד', הלכה י"ב):הרמב"ם כותב שדבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל (כגון תרייג) מותר לקיימו בפסח אך אסור לאוכלו עד לאחר הפסח, ואז הוא מותר.
• מכאן עולה לכאורה שאם התערובת ראויה למאכל אדם ויש בה "כזית בכדי אכילת פרס", היא תהיה אסורה לאחר הפסח, כי האיסור אצל הרמב"ם אינו תלוי רק בראויות לאכילה.
• המסקנה והסייג הסופי של הדובר:כל תערובת חמץ שיש בה רוב היתר, אפילו אם דין הרוב הוא "מין במינו" שאין בו טעם, נחשבת תערובת ואין עליה כנס, ולכן מותרת לאחר הפסח לדעת "מורי", אפילו אם יש בה "כזית בכדי אכילת פרס".
• אך, כל תערובת חמץ שאין בה רוב היתר אינה נחשבת תערובת אלא כחמץ ממש, ולכן הכנס חל עליה והיא אסורה באכילה לאחר הפסח.
• לסיכום, בתערובת חמץ ראויה למאכל אדם עם "כזית בכדי אכילת פרס" שעבר עליה הפסח ולא נמכרה לגוי, יש פוסקים שאוסרים מכוח כנס. לדעת "מורי" מותר, אך נראה לדובר שאם יש רוב היתר כנגד החמץ, ניתן לסמוך על דברי "מורי". אם אין רוב היתר, הדין הוא כחמץ ממש ואסור באכילה לאחר הפסח.

ציטוטים רלוונטיים:

• "חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה עוסר בכל שהוא וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהניה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו ה זה מותר לאוכלו אחר הפסח שלא כנסו ועשרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח." (דברי הרמב"ם המובאים בקטע)
• "כל דבר איסור שנתערב בדבר היתר ויש פה כזית בכדי אכילת פרס הרי זה נקרא טעמו וממשו של האיסור והוא כאילו אכל את גופו של האיסור." (דברי הרמב"ם המובאים בקטע)
• "הופשת דברי רבנו לא שנה עבר ושהחמץ בעין ונתערב לאחר הפסח לא שנה עבר בשת ערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הכל מותר לאחר הפסח ואין צריך לומר כש אין כזית בכדי אכילת פרס שמותר לקיימו." (דברי "מורי" המובאים בקטע)
• "כל עצמו של החמץ עצמו נטו בלי שום תערובת ב עולם אם עבר עליו הפסח מדין תורה הוא מותר באכילה ורק כנסו אותו חכמים מתורת כנס כשכנסו כנסו בחמץ עצמו שלא כנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח." (הסבר "מורי" המובא בקטע)
• "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל אדם כגון התרייג וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח." (דברי הרמב"ם המובאים בקטע)

הדיון ההלכתי מורכב ונוגע בשילוב של דיני חמץ בפסח ולאחריו, כללי ביטול איסורים בתערובת, והיקף כוחם של תקנות חכמים (כנסות). פסיקתו של "מורי" מתירה במקרים מסוימים על בסיס ההבחנה בין חמץ עצמו לתערובת, אך הדובר מציג סייגים חשובים המצמצמים את ההיתר בעיקר למקרים בהם יש רוב היתר בתערובת