קטן האומר "הנרות הללו", האם מוציא את הבוגרים ידי חובת ברכות החנוכה?

תזכיר תמציתי: אמירת "הנרות הללו" בחנוכה

מקור: קטע מתוך שיעור או מאמר בעברית העוסק במקור ובמהות אמירת "הנרות הללו" בחנוכה.

נושא מרכזי: המקור ההיסטורי וההלכתי של אמירת "הנרות הללו" במהלך הדלקת נרות חנוכה, והאם מותר לאפשר לילדים קטנים לאומרם בזמן שהאב עסוק בהדלקה.

נקודות עיקריות ועובדות חשובות:

• מקור המנהג אינו תלמודי או אצל הראשונים המרכזיים: הטקסט מדגיש כי אמירת "הנרות הללו" אינה מוזכרת בתלמוד הבבלי או הירושלמי, לא ב"רי"ף" (רבי יצחק אלפסי) ולא אצל הרמב"ם. "לא זכר כלל את האמירת הנרות הללו ולא אלא הנרות הללו מופיע במסכת סופרים".
• השפעת מסכת סופרים על מנהגי אשכנז: מצוין כי יהודי אשכנז הושפעו יותר ממנהגים המוזכרים במסכת סופרים.
• התנגדות הראשונים באשכנז למנהג: למרות שהמנהג מוזכר במסכת סופרים, "ראשוני הראשונים של חכמי אשכנז לא אמרו את הנרות הללו, שהרי זה לא נמצא ברשי ולא אצל תלמידיו ולא אצל רבי יצחק אור זרוע וכן כל חכמי הראשונים השל אשכנז לא נמצא אצלהם".
• התפשטות המנהג דרך חוג מסוים באשכנז: המקור מצביע על כך שהמנהג החל להתפשט דרך חכמי בית מדרשו של רבי מאיר מרוטנבורג ("מהר"ם מרוטנבורג"). "אנו רואים שמי שהביא את המנהג לומר את הנרות הללו זה דווקא א חוג מסוים מחכמי אשכנז זה מבית מדרשו של מהר מרוטנבורג ואז התחיל להתגלגל אצל תלמידיו הראש הוא תלמידו המרדכי הוא תלמידו ומשם זה זלג לכל יהודי אשכנז".
• הגעת המנהג לספרד ולתימן בשלבים מאוחרים: המנהג עבר מיהודי אשכנז ליהודי ספרד בתקופות מאוחרות יותר, ורק בשלבים מאוחרים אף יותר הגיע לתימן. "ומיהודי אשכנז זה עבר ליהודי ספרד שהרי הריף והרמב"ם לא זכרו כלל את אמירת הנרות הללו אלא זה בתקופות יותר מאוחרות... ובתקרל עת חיים מחריץ אז הוא כותב עכשיו נהגו לומר הנרות הללו".
• בסיס הלכתי כמנהג מאוחר ומתפשט: לאור העובדה שמקור המנהג הוא מאוחר ואינו בעל בסיס תלמודי או בקרב הראשונים המרכזיים, הרי שמבחינה הלכתית הוא מוגדר כמנהג שהתפשט. "לאור הדברים האלה מבחינה הלכתית אנו יודעים שהאמירת הנרות הללו יסדו במנהג שלא היה רובח בכל בית ישראל אלא שהוא הלך והתפשט ושבמנו ניתן לומר שהוא התפשט כבר כמעט בכל קהילות ישראל".
• היתר לילדים קטנים לומר "הנרות הללו": מכיוון שהבסיס ההלכתי לאמירת "הנרות הללו" הוא מנהגי מאוחר, אין סיבה למנוע מאב המעוניין לחנך את בניו הקטנים ולאפשר להם לומר את "הנרות הללו" בזמן שהוא עסוק בהדלקה. "לכן מאחר וזהו הבסיס ההלכתי לאמירתו, בסיס מנהגי מאוחר כפי שתארנו אין שום סיבה למנוע מאב שרוצה לחנך את בניו הקטנים שבזמן שהוא ממשיך להדליק את הנרות יאמרו הם בקול ובנעימה את את הנורות הללו".
• מנהגים שונים לגבי זמן אמירת "הנרות הללו": יש הנוהגים לומר לאחר הדלקת הנר הראשון, ויש לאחר סיום כל ההדלקה. "יש כאלה שנהגו לומר את הנרות הללו אחרי הדלקת הנר הראשון ויש כאלה אחרי תום כל הדלקת הנרות אין ירצה לנהור כך נהג אצלנו נהגו תוך כדי הדלקת נרות".
• הצעה מעשית להקלה על ההורים: מוצע לאפשר לילדים לומר את "הנרות הללו" בזמן שהאב מדליק, במיוחד לאור הקושי של הדור הצעיר לזכור את הנוסח ולטפל בהדלקה בו זמנית. "לכן העצה יעוצה שיתן לילדיו הקטנים לומר הנרות הללו תוך כדי שהוא מתעסק בהדל או בדרך של אמירה או בדרך של זמר".
• השערת פרופסור שפרבר לגבי מקור המנהג אצל מהר"ם מרוטנבורג: מוצעת השערה לפיה מהר"ם מרוטנבורג הנהיג את אמירת "הנרות הללו" כדי להדגיש את האיסור להשתמש בנרות חנוכה לתשמיש קודש, לא רק לתשמיש חול, לאור העובדה שבנוסח "הנרות הללו" יש דגש על "אלא לראותן בלבד". "אז הוא משאר שכיוון שחכמי פרובנס א התירו להשתמש בנרות חנוכה כדי לרא לקרוא דברי תורה... כיוון שבהנרות הללו כתוב כי אם לראותם בלבד אלא לראותן בלבד אז יש דגש על אלה לראותן בלבד לכן הנהיג לומר כדי לעותט שאסור להשתמש בנרות חנוכה לא רק לתשמישי חול אלא גם לתשמישי קודש".
• התפתחות קדושת נרות חנוכה באשכנז: הטקסט מרמז על התפתחות מאוחרת יותר של קדושה מיוחדת בנרות חנוכה באשכנז, מעבר לאיסור ההנאה מהאור, אך מציין שזהו נושא נפרד. "הדבר הזה יהיה חשוב לנו בעתיד ל שהשם יגזור עלינו בחיים ונדבר על קדושתן של הנרות של נרות חנוכה שכיצד התפתח מנהג מנהג באשנז והתגלגל לספרד ואפילו זלג גם לתימן שכבר יש קדושה בנרות חנוכה לא רק שאסור לההנות מאורן אלא שכאילו יש בשמן עצמו, בנרות השעבה עצמן בעודף ביתר אבל כאמור זהו נושא שדורש את יחסות בפני עצמה".

מסקנה: אמירת "הנרות הללו" היא מנהג מאוחר יחסית שמקורו במסכת סופרים, אך לא התקבל על ידי כל הראשונים, ובפרט לא על ידי גדולי אשכנז הראשונים. הוא התפשט בעיקר דרך חוג תלמידיו של מהר"ם מרוטנבורג ומשם לקהילות נוספות. לאור בסיסו המנהגי המאוחר, אין מניעה לאפשר לילדים קטנים לאומרו בזמן שהאב עסוק בהדלקה, כצעד חינוכ