מהו הסימוכין לכריעות בוידוי בניגוד לכאורה להלכה המגבילה את הכריעות בתפילה?

תמצית מקורות בנושא כריעה והשתחוויה בתפילה

מסמך זה מסכם את הסוגיות העולות מתוך המקור "הטקסט שהודבק" בנוגע למנהגי כריעה והשתחוויה בתפילה היהודית. הדיון מתמקד בשאלה האם מותר ואף רצוי לכרוע ולהשתחוות במקומות נוספים בתפילה ומחוצה לה, מעבר למקומות שנקבעו באופן מסורתי בתפילת שמונה עשרה.

נקודות מרכזיות:

• המסורת הקיימת של כריעה בתפילת שמונה עשרה: הגמרא במסכת ברכות (לד, א-ב) מתייחסת לארבע כריעות בתפילת שמונה עשרה: בתחילת ובסוף ברכת "אבות", ובתחילת ובסוף ברכת "מודים".
• הגנות בכריעה במקומות אחרים: ברייתא המובאת בגמרא בברכות (לד, ב) קובעת כי "הקורע והתניה הקורע בהודעה הרי זה מגונה". הכוונה היא לכריעה בהודאה של הלל או בהודעת ברכת המזון.
• דעת הרי"ף ורבנו יונה: הרי"ף מביא את הברייתא הנ"ל, ורבנו יונה מסיק מכך שהמנהג של חלק מהאנשים לכרוע באמירת "בנשמת כל חי" וב"לך לבדך אנחנו מודים" אינו נכון, משום שבשאר הקריאות אין לכרוע. הוא טוען כי יש לכרוע רק במקומות שתיקנו חכמים, וכל הוספה נחשבת מגונה.
• פסיקת השולחן ערוך: מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן קיג) מתחשב בדעתו של רבנו יונה ופוסק שאלו הברכות שמשתחוים בהן הן "באבות תחילה בסוף ובהודעה תחילה בסוף". הוא מוסיף שאם אדם רוצה להשתחוות בסוף או בתחילת כל ברכה, מלמדים אותו שלא לעשות זאת, אך באמצע הברכה מותר. עם זאת, הוא מציין מנהגים מיוחדים לראש השנה ויום כיפור. בסעיף ג' הוא פוסק במפורש כי "הקורע בבכל קומה לפניך תשתחווה או בלך לבדך אנחנו מודים או בהודעה דהל וברכת המזון הרי זה מגונה".
• שיטת הרמב"ם: הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק חמישי, הלכה עשירית) כותב על חמש כריעות בכל תפילה: בברכה הראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף, ובסיום התפילה בעת פסיעה לאחור. בכך הוא לכאורה סותר את הברייתא ואת פסיקת השולחן ערוך. הרמב"ם גם מציין שכאשר אומרים את שם ה', אין לכרוע אלא לזקוף. כהן גדול, לעומת זאת, כורע בתחילת ובסוף כל ברכה, ומלך שוכח בראשונה ואינו מגביע ראשו עד סיום תפילתו.
• הרמב"ם מתייחס גם למנהג לכרוע בפסוק "וירא כל העם ויפלו על פניהם" בתפילת ערבית וקובע שאין בכך הפסד.
• פרשנות "בית ידיד": בעל "בית ידיד" מעלה תמיהות מדוע הרמב"ם לא הביא את הברייתא המגנה כריעה בהודעה של הלל וברכת המזון. הוא מביא עדויות על רבי עקיבא ורבי חנינא בן דוסא שהשתחוו יותר מהמקובל.
• דברי המורה של "בית ידיד": המורה דוחה את הראיות ממעשי רבי עקיבא ורבי חנינא בן דוסא, בטענה שייתכן שרבי עקיבא השתחווה רק באמצע הברכה ושרבי חנינא בן דוסא רק הניח ראשו בין ברכיו ואין זו כריעה. הוא מדגיש את דברי הרמב"ם "היכן קורעים משמע ולא יותר".
• הגהות מיימוניות: הגהות מיימוניות מציינים שאם אדם בא להשתחוות בסוף כל ברכה, מלמדים אותו שלא, אך באמצע הברכה מותר, ומזכירים את מנהג אשכנז לכרוע בראש השנה ויום כיפור באמירת "זוכרנו" ו"וכן תן פחדך". עם זאת, הוא מציין שמנהגם שלהם הוא לכרוע רק במקומות שתיקנו חכמים, "בלבד פרט לוידוי שאומרים אותו בשחייה".
• השאלה מדוע בוידוי כן כורעים: המקור מעלה את השאלה מדוע, אם הכלל הוא לא להוסיף על מקומות הכריעה שנקבעו, אנו נוהגים לכרוע בוידוי. המורה לא נותן לכך הסבר ברור.
• תשובת הרמב"ם בסימן קפז: הרמב"ם נשאל על מנהג לכרוע בפסוק "וירא כל העם ויפלו על פניהם" והשיב שאין בכך הפסד. מכאן עולה לכאורה שמעבר למקומות שתיקנו, אין איסור מיוחד לכרוע, במיוחד שהרמב"ם לא הביא את הברייתא המגנה כריעה בהודעה להלכה.
• עמדת "ערוך השולחן": "ערוך השולחן" (סימן קיג) מתחבט בסוגיה ומזכיר את דברי חז"ל המגנים כריעה בהודעה של ברכת המזון והלל. הוא שואל כיצד אם כן אנו כורעים באמירת "ואנחנו כורעים" ובראש השנה ויום כיפור. הוא מסביר שבמקום שאין תקנת חכמים כלל, אין חשש בדבר, ושלשון "הודעה" אינו בהכרח לשון השתחוות אלא לשון שבח. הוא טוען שהגנות נאמרו במפורש במקומות שחכמים תיקנו ארבע כריעות. הוא מסביר את הכריעה ב"נשמת כל חי" וב"ובכל קומה לפניך ישתחווה" כסיפור דברים.
• מסקנה: נראה מדברי המקורות, במיוחד תשובת הרמב"ם, שאין איסור הלכתי מוחלט לכרוע מעבר למקומות שתיקנו חכמים בתפילת שמונה עשרה, כל עוד אין בכך משום "שכלות" או זילות של המעמד. הכריעה בוידוי מוסברת כמנהג. כל מקום שנהגו בו לכרוע, ואין בכך משמעות בעייתית, ייתכן שמותר לכרוע.

ציטוטים רלוונטיים:

• "הקורע והתניה הקורע בהודעה הרי זה מגונה" (ברייתא בגמרא ברכות לד, ב).
• "ומכאן נראה כך אומר רבנו יונה על הריף שהמנהג שנוהגים קצת בני אדם לשחוט כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים שאינו נכון. שהרי נראה בכאן ששאר קריאות אין לו לכרוע." (רבנו יונה).
• "אלו ברכות ששוחין בהן באבות תחילה בסוף ובהודעה תחילה בסוף... הקורע בבכל קומה לפניך תשתחווה או בלך לבדך אנחנו מודים או בהודעה דהל וברכת המזון הרי זה מגונה" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן קיג).
• "קריאה כיצד המתפלל קורע חמש קריעות בכל תפילה ותפילה בברכה ראשונה בתחילה ובסוף ובה הודיה בתחילה ובסוף וכשגומר התפילה קורע ופוסע שלוש פשיעות לאחוריו" (רמב"ם, הלכות תפילה).
• "שקורע בזה הפסוק לפי המנהג אצלנו ואינו זוקף ראשו עד אשר ישלים הפסוק אין הפסד בזה" (תשובת הרמב"ם על כריעה ב"וירא כל העם").
• "אמרו חז"ל הקורע בהודעה של ברכת המזון כשאומר נודה לך ובהודעה של הלל שאומר הודו לשם כי טוב הרי זה מגונה שאין לך על המקום שתיקנו חז"ל יש בזה שאלה" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן קיג).
• "אמנם באור הדברים כן במקום שאין שם תקנת חז"ל כלל אין שום חשש בדבר כמו שכתב כמו שכתבתי בעניין הקריאה באמצע הברכות והעניין כן הוא באמת לשון ברכה הודעה אינו מלשון שתחוויה זה לא בהכרח איפה שכתוב מודים זה שתחוויה אלא מלשון חזקה טובה ואלול" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן קיג).
• "ובאמת נראה מדברי רבנו אין איסור הלכתי לכרוע מעבר מה שתיקנו חכמים ב-18 בתוך 18 לא אבל מעבר ובזה צודק מורי שם קורעים לא מקומות אחרים בדיוק שמורי צודק אבל מחוץ ל-18 במקומות אחרים במקום שנהגו לכרוע." (סיכום הדברים במקור).

המסמך מצביע על מורכבות הנושא ועל קיומן של דעות שונות ומנהגים שונים בנוגע לכריעה והשתחוויה בתפילה מעבר למקומות שנקבעו באופן פורמלי. נראה כי הדעות נעות בין גישה מצמצמת הדוגלת בכריעה רק במקומות המפורשים, לבין גישה מקלה יותר המאפשרת כריעה במקומות שנהגו בהם, כל עוד אין בכך זילות או משמעות בעייתית. הכריעה בוידוי משמשת כדוגמה למנהג שאינו נכלל בארבע הכריעות של תפילת שמונה עשרה אך נהוג