אלול התשס'ט, רצף טרגי של מעשי פשע ואלימות מזעזעים (אינוס, התאבדויות, ביתור גופות) בימים אלו, מהו שורשם? האם הפכנו לגרועין שבאומות כדברי חז"ל?
אברהם אבינו טבע המטבע: "רק אין יראת אלודים במקום הזה", האם לשיטת החיים החילונית יש אלטרנטיבה אחרת לאיכות חיים נקייה משפך דם ואלימות קשה?
האם המחנה של שומרי המצוות מחוסן מתופעות השחיתות ועבירות שבין אדם לחבירו ומה הוא יכול להקרין לאחינו שאינם שומרי מצוות?
ראש חודש אלול, א' אלול, יום שישי ערב שבת קודש. אתמול היה ראש חודש, היום יום ראש חודש. והנה ידוע ומופרסם מן הרגע שמדברים ומזכירים אלול בישראל מיד יודעים שזהו חודש של סליחות וכפרה. ואליבא דאמת היו מנהגים רווחים בישראל, הרמב"ם מזכיר רק את המנהג שאומרים סליחות בעשרת ימי תשובה, אבל יש מנהג מתקופת הגאונים שאבותינו דבקו בו, שהוא מראש חודש אלול עד יום הכיפורים כנגד 40 יום של תפילות והכנעה וחזרה בתשובה מחטא העגל שהיה בימיהם. שעשו אבותינו במדבר ושבגין אותו חטא עגל הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו: הרף ממני ואשמידם. כי אין מקום לעם יהודי אם איננו ייחודי באורחות חייו, באמונתו ובאורחות חייו. אם הוא ככל הגויים ועוד יותר כגרועים מבין הגרועים אין לו מקום כעם יהודי. יש לו מקום כעם בין האומות, אבל לא כעם יהודי, עם קדוש, עם שצריך להיות מופת לערכים, למוסר, להגינות. ולכן, היו שראו במחילה ובכפרה לכלל ישראל יום הכיפורים, סלחתי כדבריך. ביטוי חזק מאוד של אמונה בכפרה, אמונה בתשובה. כי אם הקדוש ברוך הוא מחל לכלל עם ישראל בוודאי ובוודאי שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח ליחידים ששווים בתשובה ותשובה אמיתית. ולכן כאמור היו שאימצו את המנהג הזה מראש חודש אלול לומר להשקים ולומר סליחות, וכך נהגו אבותינו. וכן אחינו הספרדים ואחינו האשכנזים לפחות, לפחות מראש חודש אלול מתחילים בתקיעות בשופר, כדי לשמוע ולהתעורר. והנה מורי ורבותי, אם באנו לעניין הזה של 40 יום של חטא העגל, סליחה ומחילה לכלל העם שהיו במצב שחס וחלילה כמו שאמרנו חרף ממני ואשמידם, אזי בימים הקשים האלה שעוברים על עם ישראל שיום, יום תפילתו מרובה מחררו שפך דמים נוראי בינינו לבין עצמנו, בגלל אלימות, בגלל עבריינות, בגלל פשע, דקירות, הריגות, אינוסים, התאבדויות, שחיתויות גם ברמת הצמרת. אין לך יום שתחילתו אינה מרובה מחברו. ואנחנו נוטים לחשוב שהאלימות הי זו שרק דוקרים, או יורים והורגים ומשסעים ומוותרים גופות, השם יצילנו. ואונסים, השם יצילנו, יום, יום אנחנו מדווחים על כך. אבל גם התאונות דרכים הם נובעות כתוצאה מריקנות, מאלימות, מתחושה של אינדיבידואליות, מתחושה של כיפיות, מתחושה של רגעיות, אין אמונה בנצח. אין אמונה בעולם האמת. הכל אכול ושתה כי מחר נמות. החיים הופכים להיות רולטה רוסית. נוסעים, מסכנים את עצמם, מסכנים אחרים, מסוממים, שתויים, שיכורים. השם יצלינו. יום יום אנחנו מדווחים על כך ולכן מורי ורבותי, דומה שאנחנו באמת צריכים להצדיק עלינו את המנהג הזה של השמורות והסליחות במשך 40 יום, כי הפעם צריך להתוודות לא רק את הווידוי האישי של כל אחד ואחד, צריכה להיות התעוררות לאומית של כלל ישראל ולהתוודות בשם כלל ישראל על המצב הגרוע הזה שאליו נקלענו. וצריכים לומר את הדברים האלה ללא כחל, ללא סרק כי אנחנו פוחדים לומר, וצריך לומר בגלל התנתקות הדור הזה מן התורה. בגלל הניסיון שלהם ללכת בדרך חדשה ככל הגויים בית ישראל, דרך שמעמידה במרכז את האני, את הקריירה, את התאוות שהאדם יממש את עצמו. לא ידעו ולא יבינו שבלי אמונה ובלי ערכים ובלי תורה עם ישראל אפילו עם דעה, אפילו עם השכלה, אפילו עם תרבות. מן הרגע שאתה מוציא ממנו את המעלה המרוממת שאליה הוא מיועד, ואתה רוצה להידמות ככל הגויים עם ישראל הוא בנוי כל הזמן להשיג דרגות גבוהות. או שהוא משיג דרגות גבוהות בעולם הרוח, בעולם המוסר, בעולם הערכים, בעולם ההגינות. או שהוא משיג דרגות גבוהות או ליתר דיוק, נמוכות נמוכות עד יותה תחתונה בהתחרויות על הפשע ועל השחיתות ועל העבריינות ועיננו רואות כמה דברי חז"ל שכשישראל מידרדרים אמרו חז"ל צודקים לגמרי, הם הגרועים שברמות השם יצלינו ועיננו רואות ולא זר. השם יצילנו. ולכן, באמת אנחנו לא צריכים להתבייש, וצריכים לפתוח בשיח ציבורי ולומר על עוזבם את תורתי אנחנו פוחדים בגלל העימות בינינו ובין אחינו הרחוקים מתורה ומצוות. כי יש באמת בקרב אחינו הרחוקים מתורה ומצוות שהם הגונים, מלומדים, מתורבתים אנשים שרוצים לעשות דברים טובים לזולת, זה נכון. אבל אותם בני אדם לא מבינים שברמה העממית, הכוללת לא ברמה של איזה שהן יחידות או מיוחדויות של קבוצות מיוחדות יחידאיות. אלא ברמה של הנוער וברמה של המון העם, בלי תורה, בלי מצוות, בלי אמונה, יש ריקנות. ואם יש ריקנות, ויש אמביציות גדולות וקריירה ויש דגלים שכל אדם מממש לעצמו במה שהוא רוצה, במה שהוא חושק בכל התאוות אפילו המנוגדות לערכי ישראל מזה אלפי שנים, וגאים בכך והתקשורת נותנת להם את כל הגיבוי, ואת כל האהבה והאהדה והחיבוק, אז בזה אנחנו מגיעים לדרגות נמוכות, לא רק בתועבה אלא בשפך דמים כי דמים ודמים נגעו. כי הדברים האלה מחוברים זה עם זה, ואנחנו צריכים לומר את הדברים במפורש למרות שיתקפו אותנו, ויש על מה שיתקפו אותנו ואנחנו צריכים לעשות בדק בית כי יש בתוכנו קוצים בקרן, יש בתוכנו גם כן התנהגויות לא טובות אם זה אי אמירת האמת, אם זה בנאדם לחברו, אם זה שנאות, אם זה קנאות, יש בתוכנו קוצים. יש בתוכנו פגמים. אבל אין בתוכנו כעולם התורה, כעולם הדת. אין בתוכנו את האלימות הנוראה הזו לדקור, לירות, לאנוס, אנסים קבוציים. אין בתוכנו את הדברים האלה. ולכן אנחנו צריכים לפתוח בשיח ציבורי. מצד אחד נעשה בדק פנימי אמיתי לתוכנו, עצמנו לתקן את הפגמים ויש פגמים בתוכנו. ומצד שני לומר לאחינו לא בשנאה, לא בהתלהמות אלא באהבה ובכבוד, אחינו ורענו אתם טועים בלי תורה, בלי אמונה, אנחנו מתפרקים, אנחנו מתגרדים אנחנו נגיע לתהומות נוראיים. ונזכיר מורי ורבותי, וידוי שאנו אומרים אותו באלול ואין אנו אומרים אותו בווידוי של יום הכיפורים, אבל כל ימי הסליחות אנחנו אומרים אותו. תוספת לווידוי האישי, אשמנו מכל עם, בושנו מכל גוי, גלה ממנו מסוס. דבה ליבנו בחטאנו, חובל עווינו, ונפרע פארנו, זבול מקדשנו חרב בעווננו, תירתנו את הנשמה, יחי אדמותנו לזרים, כוחינו נוכריים ועדיין לא שבנו מתעייתנו ואז נעיז פנינו ונקשה עורפנו לומר בפניך השם אלוהינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל חטאנו אנחנו ואבותינו. הצרכים היום הכותרת של היום, וזו הכותרת שצריכה להיות, אשמנו מכל עם, בושנו מכל גוי. זו צריכה להיות הכותרת וזה צריך להיות ווידוי לאומי, חיפוש, בדק בית של כלל ישראל, במה טעינו בכלל ישראל במיוחד שזכינו להגיע לארץ ולחיות חיים ריבוניים בארצנו. הרי אנחנו צריכים דווקא בכפלי כפליים לחשוב היכן טעינו במערכות החינוך, איזה בושה, איזה כלימה שבדיון התקשורתי המתנהל סביב האלימות הנוראה. מדברים על תוספת שוטרים, על תוספת הענשה, על תוספת שופטים. וכי נעמיד שוטרים בכל כיתה, בכל רחוב, בכל פינה, בכל בית. איפה ביתרו את האמא ואת בתה, ביתרו אותה ברחובות ובשווקים? בבית ביתרו אותה. בכל, ביתרו אותם ושרפו אותם וזרקו אותם למים. היכן, היכן עושים את הדברים האלה רק ברחובות? יש אלימות ברחובות, יש אלימות בבתים, יש אלימות בכל מקום. נשים שוטרים בכל מקום? נשים מצלמות בכל מקום? לאיזה דרגה נגיע? למה לא יבינו שהחינוך הוא הכלי היעיל ביותר. זה לא יסלק את האלימות לגמרי, זה יצמצם אותה בצורה דרסטית ואסור לנו לתת לאחינו שהם יקרים לנו, שיש להם תרומה אדירה בבניין המדינה אבל יש להם טעות, הם בוחרים בדעה בלי האמונה בלי הערכים. אנו מאמינים שבבוא ימות המשיח תרבה הדעת, אז בואו ננצל בדעת שאנחנו מפתחים אותה היום, זה דעת, א' – להתפתחות הטכנולוגית העצומה למען רווחת האדם, למען בריאות האדם. ננצל את הדעה הזו על מנת ללמוד חוכמת חיים, ללמוד תורת ערכים, ללמוד תורת מוסר, ללמוד תורת הגינות. זו הדעה שבימות המשיח תרבה אחדות ותהפוך את עם ישראל לשוב להיות מופת לכל העולם כולו. עם קדוש, ממלכת כהנים גוי קדוש ואור לכל הגויים כולו. אנחנו נתפלל מורי ורבותי החל מיום ראשון כי הנה ראש חודש, אין אנו נוהגים לומר את הסליחות ובשבת הסמוכה אין אנו נוהגים לומר את הסליחות. לפעמים בישראל די להזכיר אלול גם מבלי להתחיל את הסליחות בראש חודש אלול. גם בלי לומר סליחות בשבת. די לומר אלול וכבר רועדות אמות הסיפים רק בגלל המסורת הנפלאה שצריך להיערך בחיפושי דרך ברמת היחיד, ברמת הכלל. ולכן כאמור בתקווה שהדברים האלה יגיעו למרחקי מרחקים אולי בעזרת השם יתברך, באמת נשכיל להפוך את האלול הזה ליום חשבון, לחשבון נפש לאומי. להתנערות, להתעוררות והתעוררות מכל הדברים הרעים דבקו בנו, ונשוב להיות בני אל חי ואז הקדוש ברוך הוא יפרוס עלינו את משמרת השלום, את משמרת השלמות ונזכה לבוא משיח צדקנו ולבנות בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.
מסמך תדרוך: עיקרי הדברים מתוך "הטקסט שהודבק"
תאריך: א' באלול נושא מרכזי: חודש אלול כזמן של התעוררות לאומית, חשבון נפש ותשובה לנוכח מצבו הקשה של עם ישראל.
נקודות מרכזיות וציטוטים:
- חודש אלול כזמן מסורתי לסליחות ותשובה: הטקסט פותח בהדגשת המנהג המפורסם של חודש אלול כחודש של סליחות וכפרה. המחבר מציין כי מנהג זה, של אמירת סליחות במשך 40 יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, הוא מנהג מתקופת הגאונים, שמקורו בתפילות ובכניעה לאחר חטא העגל.
- "והנה ידוע ומפורסם מן הרגע שמדברים ומזכירים אלול בישראל מיד יודעים שזהו חודש של סליחות וכפרה."
- "אבל יש מנהג מתקופת הגאונים שהבותינו דבקו בו שהוא מראש חודש אלול עד יום הכיפורים כנגד 40 יום של תפילות והכנאה וחזרה בתשובה מחטא העגל."
- החטא העגל כהצדקה לצורך הייחודיות של עם ישראל: המחבר מזכיר את חטא העגל כאירוע מכונן המלמד על הצורך של עם ישראל להיות ייחודי באורחות חייו ובאמונתו. לטענתו, אם עם ישראל אינו שומר על ייחודיותו, אין לו מקום כעם יהודי.
- "כי אין מקום לעם יהודי אם איננו ייחודי באורחות חייו באמונתו ובאורחות חייו אם הוא ככל הגויים ועוד יותר כגרועים מבין הגויים אין לו מקום כעם יהודי."
- הצורך בתשובה לאומית לנוכח המצב הקשה של החברה: המחבר מתאר תמונה קשה של החברה הישראלית כיום, מלאה באלימות, פשע, שפיכות דמים ותאונות דרכים. הוא רואה במצב זה ביטוי לריקנות, העדר אמונה בנצח ודבקות בתאוות רגעיות.
- "אדיי בימים הקשים האלה שעוברים על עם ישראל שיום יום קילתו מרובע מחברו שפך דמים נוראי בינינו לבין עצמנו בגלל אלימות בגלל עבריינות בגלל פשע דקירות הריגות אינוסים התעבדויות שחיטויות גם ברמת הצמרת אין לך יום שקהילתו אינה מרובה מחברו."
- "אבל גם התאונות דרכים הם נובעות תוצאה מריקנות, מעלימות, מתחושה של אינדיבידואליות, מתחושה של כיפיות, מתחושה של רגעיות. אין אמונה בנצח, אין אמונה בעולם האמת. הכל הכל ושתו כי מחר נמות."
- קריאה להצדקת מנהג הסליחות באמצעות התעוררות לאומית: לאור המצב הקשה, המחבר טוען כי יש צורך להצדיק את מנהג אמירת הסליחות במשך 40 יום לא רק בווידוי אישי, אלא בהתעוררות לאומית ובווידוי בשם כלל ישראל על המצב הגרוע.
- "ולכן מורי ורבותיי דומה שהיינו כבר שאנחנו באמת צריכים להצדיק עלינו את המנהג הזה של אשמורות של סליחות במשך 40 יום כי הפעם צריך להתוודות לא רק את הוידוי האישי של כל אחד ואחד צריכה להיות התעוררות לאומית של כלל ישראל ולהתוודות בשם כלל ישראל על מצב הגרוע הזה שאליו נקראנו."
- הגורמים למצב הקשה: התנתקות מהתורה וחיקוי הגויים: המחבר מצביע על התנתקות הדור מהתורה והניסיון ללכת בדרך חדשה ככל הגויים כגורמים מרכזיים למצב הקשה. הוא טוען כי הדור שם במרכז את האני, הקריירה והתאוות, תוך התעלמות מהערכים והאמונה.
- "בגלל התנתקות הדור הזה מן התורה בגלל הניסיון שלהם ללכת בדרך חדשה ככל הגויים בית ישראל דרך שמעמידה במרכז את האני את הקריירה את התאוות שאדם יממש את עצמו. לא ידעו ולא יבינו שבלי אמונה ובלי ערכים ובלי תורה עם ישראל אפילו עם דעה, אפילו עם השכלה, אפילו עם תרבות."
- הידרדרות מוסרית עקב ריחוק מהתורה: המחבר מתאר הידרדרות מוסרית חמורה, הכוללת פשע, שחיטות והפלות, וטוען כי כאשר ישראל מדרדרים הם הופכים לגרועים שבאומות.
- "ואיננו רואות כמה דברי חז"ל שכשישראל מדרדרים אמרו חז"ל צודקים לגמרי הם הגרועים שבאומות השם יצילנו וזה איננו רואות ולא זר השם יצילנו."
- "אז בזה אנחנו מגיעים לדרגות נמוכות לא רק בתואבה אלא בשפך דמים כי דמים ימים נגעו כי הדברים האלה מחוברים זה אל זה."
- קריאה לשיח ציבורי ובדק בית: המחבר קורא לפתוח בשיח ציבורי גלוי על עזיבת התורה, למרות הפחד מתגובת הרחוקים ממצוות. הוא מדגיש את הצורך בבדק בית פנימי בקרב שומרי התורה כדי לתקן פגמים כמו חוסר אמירת אמת, שנאות וקנאות.
- "ולכן באמת אנחנו לא צריכים להתבייש וצריכים לפתוח בשיח ציבורי ולומר על עוזבם את תורתי אנחנו פוחדים בגלל העמוד בינינו ובין אחנו הרחוקים מתורה ומצוות."
- "אנחנו צריכים לפתוח בשיח ציבורי מצד אחד נעשה בדק פנימי אמיתי לתוכנו עצמנו לתקן את הפגמים ויש פגמים תוכנו."
- קריאה לפנות לאחים הרחוקים מאהבה ולא משנאה: המחבר מדגיש כי הפנייה לאחים הרחוקים מהתורה צריכה להיעשות מתוך אהבה וכבוד, תוך הסברת הטעות שבבחירת דרך ללא תורה ואמונה.
- "ומצד שני לומר לאחנו לא בשנאה לא בהתלהמות אלא באהבה ובכבוד אחינו וראינו אתם טועים בלי תורה בלי אמונה אנחנו מתפרקים אנחנו מדרדרים אנחנו נגיע לתאומות נוראים."
- הווידוי הלאומי "שמנו מכל עם בושנו מכל גוי": המחבר מציע כי הכותרת של חודש אלול ונוסח הווידוי הלאומי צריך להיות "שמנו מכל עם בושנו מכל גוי", המבטא בושה לאומית על המצב. הוא קורא לחשבון נפש לאומי מקיף, במיוחד לאור הזכות לחיות חיים ריבוניים בארץ ישראל.
- "ונזכיר מורי ורבותיי וידוי שאנו אומרים אותו באלול ואין אנו אומרים אותו בבידוש של יום הכיפורים אבל כל ימי סליחות אנחנו אומרים אותו תוספת לויד אישי אשמנו מכל עם בושנו מכל גוי גלה ממנו מסוס דווה לבנו בחטאינו חבל אבינו ונפרע פארנו זבול מקדשנו חרב בעווננו טירתנו הייתה שמה יפי אדמותנו לזרים כוחנו לנוכרים ועדיין לא שבנו מטעייתנו."
- "הצריכים היום הכותרת של היום וזו הכותרת שצריכה להיות שמנו מכל עם בושנו מכל גוי זאת צריכה להיות הכותרת וזה וזה צריך להיות וידוי לאומי חיפוש בדק בית של כלל ישראל במה תעינו בכלל ישראל."
- ביקורת על פתרונות חיצוניים לאלימות והדגשת חשיבות החינוך: המחבר מבקר את הדיון הציבורי המתמקד בתוספת שוטרים ועונשים כפתרון לאלימות, וטוען כי הכלי היעיל ביותר הוא החינוך לערכים, מוסר והגינות.
- "איזה בושה איזה קלימה שבדיון התקשורתי המתנהל סביב האלימות הנוראה מדברים על תוספת שוטרים על תוספת ענשה על תוספת שופטים וכי נעמיד שוטרים בכל כיתה בכל רחוב בכל פינה בכל בית."
- "למה לא יבינו שהחינוך הוא הכלי היעיל ביותר זה לא יסלק את האלימות לגמרי זה יצמצם אותה בצורה דרסטית."
- ניצול הדעת להתפתחות מוסרית וערכית: המחבר קורא לנצל את הדעת וההשכלה הקיימת לא רק להתפתחות טכנולוגית, אלא גם ללימוד חוכמת חיים, תורת ערכים ומוסר, כדי להפוך את עם ישראל למופת לעולם.
- "אנו מאמינים שבבוא מות המשיח תרבה הדעת. אז בואו ננצל בדעת שאנחנו מפתחים אותה היום לדעת א' להתפתחות הטכנולוג הטכנולוגית העצומה למען רווחת האדם, למען בריאות האדם. ננצל את הדעה הזו על מנת ללמוד חוכמת חיים. ללמוד תורת ערכים, ללמוד תורת מוסר, ללמוד תורת הגינות."
- תקווה לשינוי והגאולה: הטקסט מסתיים בתפילה ובתקווה שחודש אלול יהפוך לזמן של חשבון נפש לאומי, התעוררות והתנערות מהדברים הרעים, ובכך יזכה עם ישראל לגאולה ולביאת משיח צדקנו.
- "ולכן כאמור בתקווה שהדברים האלה יגיעו למרחקי מרחקים אולי בעזרת השם יתברך באמת נכיל להפוך את האלול הזה ליום חשבון מחשבון נפש לאומי להתנער להתעוררות והתנערות מכל הדברים הרעים שתדבקו בנו ונשוב להיות בני אל חי ואז הקדוש ברוך הוא יפרוס עלינו את משמרת השלום את משמרת השלמות ונזכה לבוא משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ומהרב בימינו אמן."
סיכום:
הטקסט מציג תמונה קשה ומדאיגה של מצב החברה הישראלית, ורואה בה התרחקות מערכי התורה והמוסר. המחבר קורא לניצול חודש אלול כזמן של התעוררות לאומית ותשובה, לא רק ברמה האישית אלא ברמה הכללית של כלל עם ישראל. הוא מדגיש את הצורך בבדק בית פנימי, שיח ציבורי גלוי ואהבה כלפי אלה הרחוקים מהתורה, תוך שימת דגש על חשיבות החינוך ככלי לשינוי. הכותרת המוצעת לחודש זה היא "שמנו מכל עם בושנו מכל גוי", המבטאת את הבושה הלאומית על המצב הקיים והצורך הדחוף בתיקו