מחיאות כפיים וריקודים בשבת, האם מותר?

תמצית מקורות בנושא מחיאת כפיים וריקוד בשבת

מסמך זה מסכם את הנושא של מחיאת כפיים וריקודים בשבת וביום טוב כפי שעולה מהמקור השמעי "081114hy.mp3". הדיון נסוב סביב מקור האיסור, הבדלי מנהגים בין עדות שונות (בעיקר אשכנזים וספרדים) והגישה הראויה כלפי מי שמקל בכך.

האיסור ההלכתי ומקורו:

השיעור מתחיל בשאלה אודות ההיתר למחוא כפיים ולרקוד בשבת, במיוחד לאור העובדה שרואים זאת אצל חרדים ודתיים אשכנזים, ואף רוקדים בשבת. המרצה מציין את הבלבול שנוצר עקב חשיפה למנהגים ושיטות שונות.

הוא פותח בהבאת משנה מפורשת במסכת ביצה (פרק ה', הלכה ב') הקובעת שכל מלאכה שאסורה משום שבות, רשות או מצווה בשבת, אסורה גם ביום טוב. בין הדברים האסורים משום שבות נמנים: "לא עולים באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שתין על פני המים ולא מספקין ולא מרקדים ולא מתפחין".

פירוש המשנה וגזירת "שמה יתקן כלי שיר":

רבנו (רש"י) מפרש שהאיסור לספק, לרקוד ולטפוח נובע מגזירה שמה יתקן כלי שיר. ספוק (מחיאת כף אל כף) וטיפוח (מחיאת כף אל ירך) עלולים להוביל לתיקון כלי שיר.

עדויות מהתלמוד על אי-שמירת הגזירה:

המרצה מציין שבזמן התלמוד עצמו (מסכת שבת ק"ח ע"ב, ביצה ל' ע"א) ישנן עדויות שהגזירה לא נשמרה על ידי כולם. הגמרא מביאה אמירה בשם רבא ברבחנין: "ביה כנן אין מתפחים ואין מספקים ואין מרקדים ויתנדקחזנדען כ ולא עמרינן להו ולא מידה", כלומר, רואים שהמוני עם רוקדים ומספקים בשבת והרבנים "ממלאים את פיהם מים" ולא אומרים להם דבר.

בהמשך הגמרא מובאת הטענה "מותב שיהיו שוגגין ולא מזידין" (מוטב שיטעו ולא יעשו במזיד), אך הגמרא דוחה זאת וקובעת שיש להעיר גם על איסורי דרבנן אם יש צורך.

דעת הרמב"ם:

הרמב"ם מגיע למסקנה שההערה תלויה בבסיס האיסור בתורה. אם האיסור מפורש בתורה, יש להעיר, כי אחרת האדם לא יקבל את הדברים. הוא כותב בהלכות מלכות שבת (פרק כ"ג, הלכה ה'): "אין מספקין ולא מרקדים". לפני כן (הלכה ד') הוא מסביר את האיסור "מכה בפטיש" - השלמת מלאכה, ונותן דוגמאות כמו יישור שיני מזלג עקום בשבת. הוא קושר את האיסור להשמעת קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר ובין בדברים אחרים, כגון תיפוף באצבע או קישקוש באגוזים, שגם הם אסורים בגזירה שמה יתקן כלי שיר. הרמב"ם מרחיב וקובע שאפילו נגינה בכלי שיר שאינו חשמלי אסורה בגזירה זו, כי לעיתים יש צורך בכוונון המיתרים, וזה נחשב "מכה בפטיש".

דעת התוספות והבדלי המנהגים:

התוספות (במסכת ביצה ל' ע"א) מפרשים אחרת את הגזירה "שמה יתקן כלי שיר". לדבריהם, האיסור רלוונטי רק למי שהיה בקיא בעשיית כלי שיר. בזמנם הם היו בקיאים בכך, אך בזמננו, שאנחנו לא בקיאים, אין מקום לגזירה ומותר למחוא כפיים ולרקוד. הם מפרשים את "יתקן כלי שיר" כעשיית כלי זמר חדש, דבר רחוק מהמציאות בשבת, ולא כתיקון קל.

פסיקת השולחן ערוך והרמ"א:

בעקבות המחלוקת, השולחן ערוך (אורח חיים, סימן של"ט, סעיף ג') הלך בעקבות הרמב"ם ואוסר מחיאת כפיים, ריקוד ואפילו השמעת קול כדרך המשוררים בשבת, בגזירה שמה יתקן כלי שיר.

לעומת זאת, הרמ"א (מנהגי אשכנז) מציין שנהגו לרקוד ולמחוא כפיים בזמנם ולא מחו בהם משום "מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים". הוא מוסיף שיש אומרים שבזמן הזה הכל מותר, ומבסס זאת על דעת התוספות שאנחנו לא בקיאים בעשיית כלי שיר, ולכן הגזירה לא חלה. הרמ"א מסכם שאם רואים אשכנזים מוחאים כפיים ורוקדים, ייתכן שהם סומכים על התוספות.

דעת המשנה ברורה והסתייגויות:

המשנה ברורה מציין שאסור לרקוד בשבת, אך ביום שמחת תורה מותר לרקוד בשעת אמירת "כל הנערים" לכבוד התורה, כי האיסור שם הוא רק משום שבות. בשאר שמחות מצווה כמו נישואין, אסור לרקוד לדעתו, אך אם רואים אשכנזים רוקדים, זה משום שהם סומכים על התוספות.

ביקורת על המנהגים הרווחים בשמחת תורה:

המרצה מביע ביקורת חריפה על המנהג הרווח בעדותיו בשמחת תורה לרקוד כפי שרוקדים בחול, ואף לזרוק ולהרים את ספרי התורה באופן שמזכיר משחק בכדור. הוא קורא לנהוג בכבוד בספרי התורה ומציע מנהג של התעטפות בטלית לפני לקיחת ספר התורה וריקוד מתון ומכובד.

דעת הרב עובדיה יוסף וההנהגה כלפי המקילים:

הרב עובדיה יוסף פוסק שאסור לספרדים ולבני עדות המזרח שקיבלו הוראות מרן השולחן ערוך לרקוד בשבת גם בזמן הזה, וזהו המנהג במקומותיהם. לכן, הרואה ספרדי מרקד או מוחא כפיים בשבת, ראוי להאיר לו בעדינות וליידע אותו שהדבר נגד ההלכה. עם זאת, יש לעשות זאת בנחת ובאהבה כדי דבריו יתקבלו. הוא מציין שמקום מקום אפשר להקל על ידי הליכה במחול בנפרד, והמחמיר בכך תבוא עליו ברכה. הוא מדגיש שהאיסור קיים גם למי שמתלהב בשמחת מצווה.

סיפור אישי ומסקנות:

המרצה משתף בסיפור על חתונה של בן אחיינו עם יהודיה דתית מארצות הברית, שם ראה הבדלי מנהגים בולטים. הוא מציין שהם התפלאו עליהם שלא רוקדים בשמחת מצווה, והוא הסביר להם ששיטתם שונה - הם שמחים בפנים ואילו האחרים שמחים בחוץ. הוא מסכם שמנהג אבותיהם הוא להיזהר ממחיאת כפיים וריקוד, אך יש להעיר על כך בעדינות ובאהבה, מתוך מטרה לדעת את הדין האמיתי.

לסיכום:

השיעור מציג מחלוקת הלכתית בין הרמב"ם והשולחן ערוך האוסרים מחיאת כפיים וריקוד בשבת בגזירה שמה יתקן כלי שיר, לבין התוספות המתירים זאת בזמננו כיוון שאיננו בקיאים בעשיית כלי שיר. כתוצאה מכך, ישנם הבדלי מנהגים בין אשכנזים שנהגו להקל בכך, לבין ספרדים שקיבלו את פסיקת השולחן ערוך האוסרת. המרצה מדגיש את הצורך להכיר את הדין ולנהוג בהתאם למנהג אבותיו, אך גם להעיר לאחרים בעדינות ובאהבה כאשר רואים חריגה מההלכה