הרמב"ם על פי מקורות שונים
מסמך זה מציג תמצית של הרצאה העוסקת בתפיסת הנס והגאולה במשנת הרמב"ם, בהתבסס על מספר מקורות מכתביו ודברי חכמים אחרים. ההרצאה מתמקדת בשאלה מדוע הרמב"ם מדגיש לכאורה שהגאולה לא תבוא בדרך של ניסים, וכיצד תפיסה זו מתיישבת עם מושג הגאולה עצמו.
הנושא המרכזי: גאולה משוללת ניסים במשנת הרמב"ם
ההרצאה פותחת בהצגת השאלה המרכזית: מדוע הרמב"ם חוזר ומדגיש שהגאולה לא תהיה בדרך של ניסים ושינוי מהלך הטבע? המרצה מציין כי תפיסה זו שייכת לתורת הנס של הרמב"ם, אשר תוארה על ידי הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) ככזו המגבירה את הטבע על הניסים. הרמב"ם נוטה להסביר דברים בדרך הטבע, תוך צמצום משמעות הנס.
דוגמה: המרצה מביא כדוגמה את פירוש הרמב"ם למשנה על בן זומה (או רבי אלעזר בן עזריה) שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות". בתלמוד מוסבר כי נעשה לו נס וגדל לו זקן כדי שיוכל להתמנות. הרמב"ם לעומת זאת מסביר את אמירתו כנובעת מהתייגעות בלימוד מעל המידה, ולא כתוצאה מנס.
הרמב"ם בהלכות מלכים: שלילת ניסים כאמצעי לגאולה
המקור הראשון שנדון לעומק הוא קטע מהלכות מלכים במשנה תורה. הרמב"ם קובע שם בצורה ברורה:
"אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופטים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים, אין הדבר כן."
הרמב"ם אף מביא כדוגמה את רבי עקיבא שתמך בבר כוזיבא (בר כוכבא) וראה בו את המלך המשיח. הרמב"ם מציין כי רבי עקיבא וכל חכמי דורו "דימה הוא בכל חכמי דורו שהוא המלך המושיע". הרמב"ם משתמש במילה "דימה" כדי להצביע על כך שהלכו אחר הדמיון ולא על בסיס ראיות אמיתיות. הוא מציין כי בר כוזיבא נהרג בעוונותיו, וכי חכמים לא שאלו ממנו לאות ולא מופת, דבר המוכיח לדעת הרמב"ם שאין צורך בניסים לגאולה.
הרמב"ם אף מקשר זאת לתפיסתו במורה נבוכים (חלק ב', פרק י"ב) שההימשכות אחר יצר הדמיון היא היצר הרע באמת.
מהות הגאולה אם לא באמצעות ניסים?
לאחר ששלל את הניסים כדרך לגאולה, עולה השאלה: אם כן, מהי מהות הגאולה לפי הרמב"ם? כדי להבין זאת, יש להבין תחילה את מהות הגלות. האם הגלות היא רק חוסר הקורבנות, או שיש בה מהות עמוקה יותר? הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק ל"ב) רואה בקורבנות תגובה נגד תפיסות אליליות. לכן, מהות הגאולה צריכה להיות מעבר לצד הטכני-מעשי.
רישומי הגלות לפי הרמב"ם
הרמב"ם מתאר מספר תוצרים של הגלות:
- עובדן המדעים והחוכמות: בחלק א', פרק ע' במורה נבוכים, הרמב"ם מציין כי המדעים שהיו באומתנו אבדו במשך הזמן בשלטון העמים הנכרים שהיו "משכלים עלינו". שלטון של עמים "סכלים" מקדם תרבות נחותה ומקשה על שימור הידע. הרמב"ם משווה זאת לאדם הנכנס לחנות בשמים ואינו יכול שלא לקלוט מהריח.
- "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו... הפילו סוף המדע עבדו במשך הזמן ובשלטון העמים משכלים עלינו."
- הרמב"ם מסביר כי הדברים לא היו מסורים לכל בני האדם אלא רק למקראות הכתובים, המופיעים בלשון הגשמה ולא בלשון מדעית מדויקת, מה שגרם לפירושים מוטעים. הוא אף מזכיר את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, אשר נועד למנוע ריבוי סברות ומחלוקות, אך למרות זאת חשש זה התממש.
- השפעה תרבותית של הגויים: בחלק ב', פרק י"א במורה נבוכים, הרמב"ם מסביר שכאשר "קילו טובותינו רשעי העמים משכלים והשמידו חוכמותינו וספרינו והבידו חכמנו עד שחזרנו להיות שכלים". כתוצאה מכך, התערבנו בגויים ועברו אלינו השקפותיהם ומעשיהם.
- "ונתערבנו בהם ועברו אלינו השקפותיהם כמו שעברו אלינו מידותיהם ומעשהיהם."
- הרמב"ם אף מביא את הפסוק "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" ומקבילו לגבי השקפות השכלים. כתוצאה מכך, כאשר מוצגות אמיתות פילוסופיות, הן נראות זרות לתורתנו, למרות שאינן כאלה במהותן אלא רק במקרה בשל ההשפעה הזרה.
- בעיות בשפה ובתפילה: במקור ארבע, הרמב"ם בהלכות תפילה מסביר מדוע תיקנו נוסח אחיד לתפילה. הסיבה לכך היא שבימי נבוכדנצר ישראל נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים ששפתם התבלבלה. הם לא יכלו לדבר בלשון הקודש כראוי ונאלצו לערב בה לשונות אחרות.
- "נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגויים ואותם הבנים נתבלבלות שפתם והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה... עד שיערב עמה לשונות אחרות."
- עזרא ובית דינו תיקנו את שמונה עשרה ברכות כדי שתפילת ה"עלגים" (שאינם בקיאים בלשון הקודש) תהיה שלמה. הרמב"ם מדגיש את החשיבות של "עניין הברכה" ולא רק הלשון, ומקשר זאת לחשיבות הלשון העברית בפרשנות התורה. הוא מביא כדוגמה את פירוש המילה "צלם" במורה נבוכים (חלק א', פרק א'), ומראה כי טעות לשונית עלולה להוביל לטעות פרשנית ותיאולוגית (הגשמה).
- המרצה מזכיר את הערתו של הרב"ד בהלכות תשובה, המצביע על כך שגם גדולים טעו במחשבה על צורה וגוף לאל בעקבות הבנות שגויות של הגדות. מכאן מובנת חשיבות הרמב"ם ללשון ככלי מרכזי בהבנת התורה. הגלות יצרה שיבוש בלשון, ועל כן מורה נבוכים עוסק רבות בביאור ענייני שמות בלשון העברית.
תורת הרע של הרמב"ם והקשר לגאולה
ההרצאה עוברת לדון בתורת הרע של הרמב"ם כדי להבין כיצד יתהפך המצב בגאולה. הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק י"ב) רואה את הרע כהעדר ולא כמהות בפני עצמה. הוא מחלק את הרע לשלושה מינים:
- רע מצד טבע החומר: האדם כבעל חומר חשוף למקרים רעים, מומים מלידה ושינויים ביסודות (כגון קלקול אוויר, רעב, רעידות אדמה). הרמב"ם אף מסביר כי ההפסד האישי (המוות) הוא תנאי להתמדת ההוויה המינית.
- רע מבני אדם זה לזה: רעות הנובעות מהתנהגות בני אדם זה כלפי זה, והן רבות יותר מהרעות מהמין הראשון.
- רע מעצמו (מפעולותיו): רעות שאדם גורם לעצמו כתוצאה ממעשיו, כגון אכילה לא נכונה. הרעות מהמין הזה הן הרבות ביותר.
הרמב"ם מסביר כי הרעות הגדולות שבין בני אדם נובעות גם הן מהעדר - העדר השכל והחוכמה. כשאדם סומה מחמת העדר הראייה, הוא נכשל ופוגע בזולתו. כך גם כיתות בני האדם, כל אחת קובעת לעצמה תכלית שונה ופועלת על פיה.
הגאולה, לפי הרמב"ם, תבוא באמצעות ידיעת האמת, אשר תביא לסילוק האבה והשנאה ולביטול הנזקים בין בני האדם. הרמב"ם מביא את הפסוק "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ט'), ומסביר כי סיבת השנאות וההתכוטטויות היא העדר הדעת.
מטרת התורה והגאולה
במקור השביעי, הרמב"ם כותב על מטרת התורה שהיא שני דברים: תיקון הגוף ותיקון הנפש. תיקון הגוף כולל את צרכי הקיום הבסיסיים ומערכת המידות. תיקון הנפש כולל השקפות נכונות המובילות לקיום חברה טובה ולהשגת הבורא. שתי מטרות אלו יחד יביעו את שלמות הגאולה.
הרמב"ם מסביר כי השם לא מתערב בבחירתו של האדם במצוות ועבירות (שמונה פרקים, פרק ח'). הגשמת החוכמה, הלימוד והמידות תלויה ברצונו ובבחירתו של האדם. לכן, לא שייכת התערבות ניסית שתביא לגאולה. הרמב"ם מנטרל את משמעות הנס כדי להדגיש את הצורך בהתממשות והתגשמות הגאולה באמצעות תיקון הגוף והנפש על ידי האדם עצמו.
דיון בשאלת ההתפתחות ההיסטורית
בסיום ההרצאה עולה שאלה לגבי האם הרמב"ם צופה עתיד טוב יותר להיסטוריה והאם ניתן לראות התפתחות מגמתית חיובית. המרצה מציין את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים על כך שהאסלאם והנצרות מיישרים דרך למלך המשיח. עם זאת, הוא גם מביא דוגמאות הפוכות מכתבי הרמב"ם, כגון ההתהפכות בעבודת האלילים לפני ואחרי אברהם, וספקנותו לגבי בוא המשיח ("אם יקום איש מבית דוד"). לכן, הרמב"ם אינו מציג בהכרח התפתחות ליניארית חיובית בהיסטוריה.
בנוסף, מוזכרת איגרת תימן של הרמב"ם, שם הוא מתאר כיצד הגויים מחקים את היהדות כדי למשוך יהודים, אך בכך הם דווקא מתקרבים לערכים יהודיים. ייתכן שניתן לראות בכך רמז להתפתחות חיובית מסוימת.
בסופו של דבר, ההרצאה מדגישה כי הגאולה לפי הרמב"ם אינה תלויה בנסים خارגים אלא בעבודה פנימית של האדם לתיקון עצמו מבחינה שכלית, מוסרית ורוחנית.