מדוע הרמב"ם לא הזכיר את מנהגי האבלות בימים אלו למרות שמקורן בימי הגאונים?
מהיכן נוצר הרקע לאיסורים לקניית אביזרים חדשים או רכישת דירה וכד' למרות שלא נזכרו לא בשו"ע ואף לא במשנה ברורה?
האם יש זהות במנהגי מיעוט השמחה כולל שלא לברך שהחיינו בין ימי בין המצרים לבין ימי הספירה?
האם מותר לבחור שעומד להתחתן והוא כבר רוצה בימי הספירה לקנות לו את הדברים שהוא חפץ בהם. אם זו חליפה ואם זה לקנות דירה ואם זה כל דבר, וכן הכלה. האם מותר בימי הספירה לקנות בגדים חדשים, מנעלים חדשים, דירה חדשה או לא?
ולאו דווקא חתן אלא כל אדם שנזקק מפאת איזה שהיא שמחה, פדיון הבן, מילה, בר מצווה וכיוצ"ב ולאו דווקא בעלי שמחה, אלא אפילו בעלי צורך. אדם אשר אין לו דירה, האם רשאי לקנות דירה ולעבור דירה בימים האלה שנקראים ימי הספירה? אדם אשר אין לו בגד הולם לשבת האם מותר לו לקנות בגד חדש לצורך שבת ואפילו ליום חול לצורך ייצוגי?
והתשובות לשאלות הללו כולן חיוביות.
מותר לחתן ולכלה לקנות כל הדברים שהם צריכים אותם. אפילו שהם חדשים שבחדשים. וכן כל בעלי השמחות וכן כל בעלי צרכים ולאו דווקא בעלי שמחות מותר להם לקנות בימי הספירה את הדברים האלה וכיוצ"ב.
כדי להבין את הביסוס להיתר הזה נקדים ונאמר, אנו מוצאים בדברי הגאונים ובדברי הראשונים ובדברי האחרונים שבימי ספירת העומר נמנעו מלשאת אישה בגלל שחשבו שזה סימן לא טוב מאחר ובתקופה זו מקובל שמתו תלמידיו של רבי עקיבא ומידת הדין מתוכה.
כמו כן, במהלך הדורות אומר התור אורח חיים סימן תצ"ג והוסיפו גם כן חלק לא כולם שלא להסתפר בימי הספירה. מרן בסימן תצ"ג כבר מביא את זה גם לעניין הנישואין וגם לעניין התספורת כדבר מובן מאליו ולא רק חלק, אלא כולם. רק מה הוא מביא מנהגים בעניין, הוא והרמ"א.
כמו כן, הטור הביא שנהגו אנשים שלו לעשות מלאכה בפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך, וכן גם מרן. זוהי כל התורה כולה אם באנו להתבסס על המנהגים אשר כאמור שורשם בימי הגאונים המשכם בימי הראשונים ואחרונים.
רבנו הרמב"ם לא זכר דבר ולא דבר וחצי מכל הדברים האלה, זאת אומרת אפילו שכבר שורשם המנהג הזה בימי הגאונים לא זכר דבר ולא חצי דבר מכל זה. אבל, יתרה מזו, אנחנו מעיינים בערוך השולחן סימן תצ"ג אין שום זכר לעניין של איסור קניית דברים. וכן, גם במשנה ברורה אין זכר לאיסור קניית דברים.
ואם כן איפוא, מהיכן בא או נוצר הרקע לשאלות הללו. כי לא לחינם שואלים, הם שואלים בטח יש לזה רקע. ובכן, קודם כל מנהגי המונים.
ב' – מנהגים שאומצו בחלקם על ידי מי מחכמי ישראל, בעיקר חכמי אשכנז וזה זלג ליהודי ספרד ומתחיל לזלוג גם ליהודי תימן. הנה למשל אצל יהודי תימן בכל התכלאלים אין שום זכר למנהגים הללו. לא ברמת הנישואין ולא ברמת התספורת, ועל פי כן זה חדר להמון העם ברמת הנישואין מאוחר יותר ניסו להחדיר את המנהג הזה ברמת התספורת...
יצאו חוצץ נגד זה לפחות לפחות לשמור על כבוד השבת להיכנס כשהם ראויים להיכנס לשבת מסופרים ולא בלתי מסופרים. אבל כאמור, עובדה היא שהעניין של נישואין חדר גם אל יהודי תימן. אבל מעבר לזה, הנשים תמיד יודעות הכל, ואומרות מהי נשרוש לא מתחילים בדבר חדש בימים אלה.
באמת מצאנו לאחד מחכמי אשכנז "יוסף עומק" ספר מנהגים שאומר שמיום ראש חודש אייר ואילך נוהגים להחמיר שלא ללבוש בגד חדש, וכשיש צורך יש להדר וללבוש את הבגד החדש בשבת שבתוך ימי הספירה ויברך עליו שהחיינו, הם חששו בימים אלו לברך שהחיינו.
אצלנו כל השיטה הזו שאין מברכים שהחיינו בימים שיש בהם עצבות היא איננה מקובלת. שהרי נפסקה הלכה בתלמוד, ברמב"ם, בשולחן ערוך שאפילו אבל מברך שהחיינו אם הוא היורש היחיד. הוא מברך... ודמע הוא מברך שהחיינו. על הירושה, זו הלכה מפורשת. אז אין אנו מקבלים מבחינה דינית את העניין הזה שלא לברך שהחיינו, כשיש צורך לברך שהחיינו.
אבל כתוצאה מברכת שהחיינו נמנעו כבר מלחדש, מלהתחדש, אבל אומר הרב עובדיה יוסף ובצדק שגם אלה מודים שכשיש צורך לקנות דברים קונים, למשל בר מצווה, ברית, חתן, הרי הוא לא עושה את זה בגלל הרצון לברך שהחיינו. ברור שהוא יברך שהחיינו, בגלל הצורך, צורך מצוותי בדבר. לכן אין ספק שאין מניעה ולא צריכה להיות מניעה מפני בעלי שמחה לרכוש את אשר הם צריכים לרכוש, ואפילו בימי העומר.
למרות שיש להם שמחה בדבר. למרות שיש מה שנקרא ברכת שהחיינו, אין בכך ולא כלום מהבחינה הזאת. וכאמור, אפילו לאו דווקא בגלל בעלי שמחה, אלא אפילו צורך. יש צורך גדול יותר מזה שאדם יקנה בית? זה הרי דבר בסיסי ומאוד חיוני לו לאדם. ולכן, בוודאי ובוודאי שאסור ולא צריכה להיות מגבלה בעניין הזה. הרב עובדיה יוסף אומר, אדרבה ואדרבה צריך לחתום על חוזה בניה אם אדם קונה, מצווה לבנות את ארץ ישראל ולא להימנע. אלא יש צורך להרבות בדבר הזה.
אם כן, נשאלת השאלה מלבד מנהג ההמונים וכן מנהג אי אילו חכמים שלא לברך שהחיינו או לא להתחדש היש עוד סיבה או רקע שבכל זאת ברמת ההמונים או ברמה של חכמים שאותם הזכרנו נמנעים מלהתחדש בימי הספירה? דומה שמוכרחים לומר שמתערבב להם עניין של ימי בן המצרים לעניין של ימי הספירה. ימי בן המצרים זה משהו אחר, שם באמת אנחנו מוצאים מבחינה תלמודית בשבוע שחל בו תשעה באב, אין מרבים בשמחה.
כבר משנכנס אב ממעטים בשמחה, שמה בגלל החורבן באמת גזרו או מנעו מיעוט בשמחה. כבר אז... של המשנה והתלמוד זה במינון מאוד, מאוד מוגבל. מאוד, מאוד נמוך. אבל יש רקע, יש רקע על מה שהמנהגים התפתחו והשתרעו מ- י"ז בתמוז עד ט'באב, למרות שבמשנה רק מ"שנכנס אב מעכבים שמחה". אבל יש רקע לזה. אבל בימי הספירה מה הקשר? כל העניין הוא מותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא שמאותתים לנו, לתקן את מעשינו בינינו לבין עצמנו מבחינת בנאדם לחברו ושאנחנו ניזהר מלתת את הדין, זה כן. אבל לא שנשבית מאיתנו שמחה. לא שנשבית מאיתנו את הצרכים. וחמור מזה, שכבר אפילו יש זליגה לימי חול המועד, נמנעים, יש כאלה שנמנעים מלקנות חולצות חדשות, דברים חדשים, למה? כי זה ימי הספירה, וזה טעות גמורה מאוד.
בחול המועד מצווה, מצווה לקנות בגד חדש לאישה, לילדים, זה חלק משמחה. ומצווה מהתורה, ושמחת אתה וביתך. ואין לזה שום קשר ואסור שיהיה לזה קשר מעניינים מהספירה. ואם ובמידה והתפתחו מנהגים שאולי אנחנו צריכים ליתן את הדעת עליהם, זה רק מאחורי המועד ולא בתוך המועד.
הנה כי כן, ויש צורך תמיד, תמיד שמערכת ההלכה תשמש כבקרה מפני מנהגים מסויימים על מנת לא להשבית דברים חיוניים לבני האדם.
תמצית ומסקנות ממקור "הטקסט שהודבק" בנושא קניות ומנהגי ספירת העומר
מסמך זה מסכם את הנושאים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט המצורף, העוסק בשאלת מותרות קניית דברים חדשים, לרבות עבור חתן וכלה או לצורך שמחות וצרכים אחרים, במהלך ימי ספירת העומר.
נושא מרכזי: היתר קנייה בימי ספירת העומר
הטקסט פותח בשורה של שאלות המביעות ספקות לגבי היתר קניית דברים חדשים בתקופת ספירת העומר, ומשיב עליהן באופן חד משמעי וחיובי:
- חתן וכלה: "מותר לחתן ולקלה לקנות כל הדברים שהם צריכים אותם אפילו שהם חדשים שבחדשים."
- בעלי שמחות וצרכים: "וכן כל בעלי שמחות כן כל בעלי צרכים ולא דווקא בעלי שמחות מותר להם לקנות בימי הספירה את הדברים האלה וכיוצא בהם."
- צורך בדיור או בגד הולם: "אדם אשר אין לו דירה האם רשאי לקנות דירה ולעבור דירה בימים האלה שנקראים ימי הספירה אדם אשר אין לו בגד הולם בשבת. האם מותר לו לקנות בגד חדש לצורך שבת ואפילו ליום חול לצורך ייצוגי? והתשובות לשאלות הללו כול כולן חיוביות."
הכותב מדגיש כי אין כל מניעה לחתן, כלה או כל אדם בעל שמחה (כגון פדיון הבן, מילה, בר מצווה) או צורך מהותי (כגון דירה או בגד לשבת) לרכוש דברים חדשים בימי הספירה.
הבסיס לאיסורים הקיימים בספירת העומר
הטקסט מסביר כי המנהג להימנע מנישואין ומסתפר בתקופת ספירת העומר נובע מהאבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא, שמתו במידת הדין המתוחה בתקופה זו. הטור והמרן (רבי יוסף קארו) מזכירים גם את המנהג שלא להסתפר כדבר מובן מאליו. כמו כן, מוזכר מנהג (המובא על ידי התור והמרן) שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה.
היעדר מקור לאיסור קנייה
הנקודה המרכזית של הטקסט היא שאין כל זכר לאיסור קניית דברים חדשים במקורות ההלכתיים המרכזיים:
- דברי הגאונים, הראשונים והאחרונים: הכותב מציין כי רבנו (הרמב"ם) לא הזכיר דבר וחצי דבר ממנהגים אלה, למרות ששורשם בגאונים.
- ערוך השולחן ומשנה ברורה: "אנחנו מעיינים בערוך השולחן סימן תצג. אין שום זכר לעניין של איסור קניית דברים. וכן גם במשנה ברורה אין זכר לאיסור קניית דברים."
מקורות אפשריים למנהג האיסור בקרב ההמונים
הכותב מציע שני מקורות אפשריים להתפתחות המנהג להימנע מקניית דברים חדשים:
- מנהגי ההמונים: "ובכן קודם כל מנהגי ההמונים."
- אימוץ חלקי על ידי חכמי ישראל, בעיקר אשכנזים: "ב מנהגים שאומצו בחלקם על ידי מי מחכמי ישראל בעיקר חכמי אשכנז. וזה זלג ליהודי ספרד ומתחיל לזרוג גם ליהודי תימן."
הוא אף מציין שבקרב יהודי תימן לא היה זכר למנהגים אלה בתחילה, אך מנהג הנישואין חדר אליהם עם הזמן.
השפעת החשש מברכת "שהחיינו"
הכותב מתייחס למנהג המוזכר בספר "יוסף אומץ" של אחד מחכמי אשכנז, לפיו מראש חודש אייר נהגו להחמיר שלא ללבוש בגד חדש, או להדרוש ללבוש בשבת ולברך עליו "שהחיינו". הוא טוען כי השיטה שלא לברך "שהחיינו" בימים של עצבות אינה מקובלת מבחינה הלכתית, ומביא כדוגמה את העובדה שאפילו אבל מברך "שהחיינו" על ירושה. עם זאת, הוא מודה כי החשש מברכת "שהחיינו" עלול היה להוביל להימנעות מהתחדשות.
הבחנה בין ספירת העומר לימי בין המצרים
הכותב מבקש להפריד בין מנהגי האבלות של ספירת העומר לבין אלו של ימי בין המצרים (משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב). הוא מסביר כי בימי בין המצרים אכן יש מקורות תלמודיים למנהגים של צמצום בשמחה, במיוחד בשבוע שחל בו תשעה באב וממש בכניסת חודש אב, וזאת בשל החורבן. לעומת זאת, בספירת העומר, העניין הוא מות תלמידי רבי עקיבא, שעיקרו הוא קריאה לתיקון המעשים בין אדם לחברו והיזהרות בדין, אך לא שלילת השמחה והצרכים.
ביקורת על החמרה בחול המועד
הכותב מביע תמיהה וביקורת על כך שישנם אנשים שנמנעים מקניית דברים חדשים אפילו בחול המועד בגלל ספירת העומר, וטוען כי זו טעות גמורה. הוא מדגיש כי בחול המועד יש מצווה לשמח את האישה והילדים בקניית בגדים חדשים, ואין לכך כל קשר לאבלות ספירת העומר.
חשיבות הביקורת ההלכתית על מנהגים
הכותב מסכם בצורך שהמערכת ההלכתית תשמש כבקרה על מנהגים מסוימים, כדי שלא לבטל דברים חיוניים לבני אדם. הוא מסיים בציטוט מדברי רבי חנינא בן הגש (אם כי הציטוט אינו מופיע במלואו בטקסט).
מסקנות עיקריות:
- מבחינה הלכתית, מותר לחלוטין לקנות דברים חדשים בימי ספירת העומר, בין אם מדובר בחתן וכלה, בעלי שמחות, או אנשים בעלי צרכים מהותיים.
- האיסורים המקובלים בספירת העומר (נישואין ותספורת) נובעים מהאבל על מות תלמידי רבי עקיבא, אך אין לכך השלכה ישירה על קניית דברים.
- הימנעות מקנייה היא ככל הנראה מנהג עממי שייתכן והושפע מהחשש מברכת "שהחיינו" או מהשוואה שגויה לימי בין המצרים.
- אין כל הצדקה הלכתית להימנע מקניית דברים חדשים בחול המועד בגלל ספירת העומר.
- קיימת חשיבות לבחינה ביקורתית של מנהגים על ידי ההלכה כדי למנוע פגיעה בצרכים בסיסיים של בני אדם.