פרי שביעית שנכלל בחרוסת והגיע זמן ביעורו, האם לשיטת הרמב"ם יש לבער את כל החרוסת?

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך "הטקסט שהודבק"

המסמך עוסק בשאלה הלכתית הנוגעת להכנת חרוסת לקראת חג הפסח, בהקשר של פירות שהגיע זמן הביעור שלהם בשנת השמיטה, על פי שיטת הרמב"ם ודעות פוסקים אחרים. הנושאים המרכזיים והרעיונות החשובים כוללים:

1. חובת הביעור של פירות שביעית שהגיע זמנם:

• על פי שיטת רבנו (הרמב"ם), כל מין פרי שנגמר בשדה ולא קיים יותר עבור חיות השדה, יש חובה לבער אותו גם מהבית.
• ציטוט: "כי כידוע כל מין ומין אשר נגמר בשדה, כבר לא קיים לחיה בשדה, חובתנו לבער אותו גם ממה שיש לנו בתוך הבית."
• אם יש עודף מהפירות הללו, מצווים לאכול אותו מיד. אם נשאר עודף, יש לכלותו בשריפה או חיסול.
• גם לדעת פוסקים אחרים, פירות שלא הופקרו בזמן הביעור אסורים באכילה.
• ציטוט: "וגם שאר הפוסקים מודים לרבנו שמגיע זמן הביאור והוא לא ידע שהוא צריך להפכיר אותו ונשאר זמן חודש שבוע ואחר כך באים ואומרים לו שמע כבר הגיע זמן הבעור ולא הוצאת אותו להפקר גם לפי שאר הפוסקים אותה אותם פירות שלא הופקרו בזמן אסורים באכילה כי יש חובת ביאור וקילוי עליהם."

2. דין תערובת חרוסת עם פרי שהגיע זמן ביעורו:

• השאלה המרכזית היא מה דינה של החרוסת אם אחד מרכיביה הוא פרי שהגיע זמן ביעורו ולא בוער כנדרש לפי שיטת רבנו.
• ציטוט: "ובכן תוצאה מכך אנחנו רוצים לדעת מה קורה אם בתוך החרוס יש לנו פרי אחד שכבר הגיע זמן בעורו ולא בערו והיה צריך לחלוותו הוא אסור."

3. הבחנה בין שיטת הרמב"ם לדעות פוסקים אחרים בנוגע להיתרים:

• לדעת פוסקים אחרים, קיימים היתרים כגון "היתר מכירה" ו"אוצר בית דין" שיכולים לשנות את מעמד הפירות ולהסיר מהם את חובת הביעור.
• לעומת זאת, מי שדבק בשיטת רבנו אינו יכול להסתמך על היתרים אלו.
• ציטוט: "אמנם לפי שאר הפוסקים אז יש את ההיתרים של התר מכירה שאז לדעתם כבר חקעה קדושת שביעית ממה שנמכר לגוי אוצר בית דין שאז יש לזה גדר של הפקר ואין בזה חובת באור אבל כל הדבקים במש רבנו עלבש דמורי הרי לא הרעיל לא יתר מכירה ולא עוצר הרבה דין ואז אם הוא דבר האסור באכילה והוא נמצא בתוך התערובת דהיינו בתוך החרוסת מה הדינה שלות החרוסת."

4. דיני "מין במינו" ו"מין בשאינו מינו" בשביעית בהקשר של נתינת טעם:

• המסמך דן בהרחבה בדיני תערובות בשביעית, תוך הבחנה בין "מין במינו" (אותו סוג) ל"מין בשאינו מינו" (סוגים שונים), וההשפעה של נתינת טעם.
• מוזכרת משנה ממסכת שביעית העוסקת בכבישת ורד בשמן כדוגמה ל"מין בשאינו מינו". אם טעם הוורד (של שביעית, שאסור) נרגש בשמן (של שישית, שמותר), השמן נאסר.
• ציטוט מהמשנה: "הורד והכופר א לא ורד חדש שכבשו בשמן ישם ילקט את הורד."
• פירוש רבנו למשנה: "לפי שאין טעם הורד נרגש בשמן מפני שהשמן עתיק והורד בושר אלא אם כן נשאר זמן רב."
• ב"מין במינו" בשביעית, אפילו כמות קטנה של דבר אסור (שהגיע זמן ביעורו) המתערבת בדבר מותר, אוסרת את התערובת כולה. זאת בניגוד לדיני מאכלות אסורות רגילים בהם יש כלל של ביטול בשישים.
• ציטוט: "מין במינו כלשהו שביעית אוסרת כלשהו במינה ושלא במינה בנותן טעם... כגון שנתערב יין של שביעית ביין של שישית יין של שביעית הגיע הזמן באורו אסור נתערב ביין של שישית אפילו טיפה אחת בחבית גדולה הרי זה חייב לבאר."
• ההסבר להבדל בין דיני שביעית למאכלות אסורות הוא שבשביעית קיימת מצוות ביעור, ולכן אין תוקף לביטול.
• ציטוט: "דין שביעית שונה מאשר דין מאכלות אסורות בעניין זה של הביאור שדין שביעי אנחנו מצובים בבעור ואם לא ביארנו הוא אסור באכילה ועדיין מצוות ביאור רובצת עלינו ולכן מה מועד לי שיש לי טיפה טיפת יין שנמצאת טיפת יין שחייבת באור ונפלה לתוך חבית גדולה לא מועיל לי העניין של ביטול הביטול נאמר רק למאכלות אסורות שאין בהם מצוות באור אבל במאכלות אסורות שהם נובעים תוצאה מכך שיש עליך חובה לבאר. קום ועשר ותבער."

5. התייחסות לדברי הרמב"ם בהלכות שביעית והלכות מאכלות אסורות:

• המסמך מציין שהרמב"ם אכן מביא את דיני התערובות בשביעית, אך מדגיש שבהלכות שביעית הוא עוסק בפירות שיש בהם קדושת שביעית אך טרם הגיע זמן ביעורם, והחובה לאכול אותם בקדושה.
• ציטוט: "כלומר רבנו כאן לא עוסק בפירות שהגיע הזמן באורם אלא בפירות שהם יש בהם קדושת שביעית ועוד לא הגיע זמן באורם ויש צורך לאכולם בקדושת שביעית אומר רבנו זה משהו אחר פירות שביעית על פי שהם התערבו במינם בכל שהוא למה בכל שהוא קשות מה החובה שלך לאכול כל אותם מקדושת שביעית תאכל את התערובת הזו בקדושת שביעית ושלא במינן נותן טעם כלם שאם כבר אין בהם טעם אמרנו תבטלו יש גדר של ביטול ואין חובה לאכול אותם בקדושת שביעייתי אז לזכור ההלכה הזו לא מדברת על פירות שהגיע הזמן באורם אלא על חובת אכילה על חובת אכילה בקדושת שביעית."
• בהלכות מאכלות אסורות, הרמב"ם דן באיסורים אחרים מהצומח (כגון ספיחי שביעית), שלגביהם חלים דיני "מין במינו" בשישים ו"מין בשאינו מינו" בנותן טעם, מכיוון שאין עליהם חובת ביעור.
• ציטוט: "אבל רבנו הביא אותם בכלל מאכלות אסורות כי סביחין זה אסור באכילה שאין עליו דין גדר של ביאור לא מהפן של הביעור הוא נגע אבל כל שיש בו חובת ביעור אז אמרנו אם זה מין במינו אפילו באל לא בטיל כי יש חובת ביאור וצריך לבטל הכל."

6. הבחנה בין בליעת טעם בזמן היתר לזמן איסור:

• הפוסקים החולקים על הרמב"ם מבחינים בין מצב בו טעם הפרי נבלע במאכל אחר בזמן שהפרי היה מותר, לבין מצב בו הטעם נבלע לאחר שהפרי נאסר (הגיע זמן ביעורו).
• הרמב"ם עצמו מביא דין של שלושה מיני כבשים בכלי אחד, כאשר אחד מהם הגיע זמן ביעורו. במקרה זה, מוציאים ומבערים רק את המין שהגיע זמנו, והשאר נשארים מותרים, כיוון שהם בלעו טעם בזמן היתר.
• ציטוט: "אם היה לי בתוך חבית שלושה מילים של כבשים והנה מן אחד כבר הגיע זמן באורו, אני מוציא אותו, מבאר אותו והשאר מתקיימים... הטעם שבלוע בהם הרומבוע כי הוא בלע את הטעם הזה בזמן היתר."
• אך אם לקחו דבר שהגיע זמן ביעורו ובישלו אותו עם דבר מותר, הוא נותן טעם איסור בדבר המותר, ואז חוזרים לדיני "מין במינו" ו"מין בשאינו מינו" הרגילים של איסורים.

לסיכום, המסמך מעלה שאלה הלכתית קונקרטית לגבי הכנת חרוסת עם מרכיב משביעית שהגיע זמן ביעורו לפי הרמב"ם. הוא מנתח את הדינים הנוגעים לחובת הביעור, את ההבדלים בין שיטת הרמב"ם לדעות אחרות בנוגע להיתרים, ואת דיני התערובות בשביעית תוך התמקדות בהבחנה בין "מין במינו" ל"מין בשאינו מינו" ובמשמעות של נתינת טעם. המסמך מדגיש את הייחודיות של דיני שביעית הנובעת מקיומה של מצוות הביעור, שאינה מאפשרת ביטול איסור בתערובת כמו בדיני מאכלות אסורות רגילים. לבסוף, הוא מציג הבחנה חשובה בין בליעת טעם בזמן היתר לזמן איסור, שיכולה להשפיע על דין התערובת