שגג ובשל בפסח בכלי שלא הוכשר לפסח, האם רשאי לקיים התבשיל?

תמצית מקורות בנושא בישול בפסח בכלי לא כשר

מסמך זה מסכם את הנושא של בישול אוכל כשר לפסח בכלי שאינו כשר לפסח, תוך התמקדות בגישות שונות ובמיוחד בדעתו של "רבנו" (ככל הנראה הרמב"ם).

הגישה המחמירה (בשם האחרונים):

• אם טעו ובישלו אוכל כשר לפסח בכלי שאינו כשר לפסח (אפילו אם הכלי נקי ולא בן יומו - כלומר לא השתמשו בו בחמץ ב-24 השעות האחרונות), התבשיל נאסר ויש לבער אותו.המקור המצוטט הוא המשנה ברורה (אורח חיים סימן תמ"ז סעיף א', בסעיף קטן א'), המביא דעה זו בשם "אחרונים" ו"חיי אדם".
• הטעם לאיסור הוא פליטת הטעם הבלוע בכלי, אפילו אם פגום.
• המשנה ברורה מציין שאפילו אם אין בתבשיל שישים כנגד החמץ שנפלט מהכלי, עדיין אסור לבשל בו לכתחילה בפסח, ואם בושל, יש לבער.

גישתו של "רבנו" (כפי שמובנת מהטקסט):

• הטקסט מציג ביקורת על הגישה המחמירה ומציג את דעתו של "רבנו" כמי שמקל יותר בעניין תערובות ואיסורי הנאה.
• חמץ שעבר עליו הפסח: אסור בהנאה לעולם כקנס חכמים, אך זה מתייחס לחמץ עצמו ולא לתערובתו.
• "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהניה לעולם ודבר זה כנסו מדברי סופרים מפני שעבר על ביראה ובא להימצא אסרו הוא ואפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו כדי שיהיה בו אחר כך בפסח." (הלכות חמץ ומצה, פרק א הלכה ד')
• תערובת חמץ:בפסח, תערובת חמץ אסורה בכל שהוא.
• לאחר הפסח, תערובת חמץ מותרת באכילה אם החמץ התערב בהיתר, משום שהקנס לא חל על התערובת אלא על החמץ עצמו.
• "חמץ שמתערב בדבר אחר אזי אומר רבנו שבפסח בין במינו בן שלא במינו הרי זה עוסר בכל שהוא מת של ישראל שעבר עליו בפסח אף על פי שהוא אסור בהניה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח שלא כנסו ועסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח."
• איסור אכילת תערובת חמץ בפסח (שיש בה כזית בכדי אכילת פרס) הוא מדאורייתא (אף שאין בו כרת), אך אין איסור הנאה על תערובת זו.
• "כל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס מותר להשאיר אותו לפי רבנו לא כמו האחרונים שאומרים שכל שלא נתבטל ב-60 עוברים עליו על ביראב ולימצא. רבנו חולק על הדבר הזה שלעבור על ביראב ולימצא רק מקזית בכדיכת פרס."
• בישול בכלי לא כשר לפסח:הטעם שנפלט מהכלי, אפילו אם פגום, יכול לאסור את התבשיל לאכילה בפסח, במיוחד אם הכלי "בן יומו".
• אך אין זה אומר שהתבשיל אסור בהנאה. איסור הנאה חל רק על גוף החמץ ולא על תערובתו.
• "גופו של האיסור אסור בהנאה, לא תערובתו אסורה בהנאה."
• לכן, אם טעו ובישלו בכלי לא כשר, הפתרון המועדף לפי "רבנו":
• לצנן את התבשיל ולגנוז אותו עד לאחר הפסח. לאחר הפסח, התערובת תהיה מותרת בהנאה ובאכילה.
• למכור את התבשיל לגוי בפסח. מכיוון שהגוי אינו משלם תוספת מחיר עבור טעם החמץ הבלוע, אין בכך הנאה אסורה מהחמץ עצמו.
• "א' יכול לצנן את התבשיל ולגנוז אותו במקפי עד אחרי פסח. שהרי אמרנו שתערובת חמץ איננה אסורה אחרי פסח ואבלו נתערבה בפסח. כל שכן כאן זו התערובת של איזשהו טעם פגום שנפלט מן הכלי שוודאי ודאי אפשר לצנן אותו, לגנוז אותו."
• "הוא אומר למכור לגוי שהרי אין הגוי משלם מוסיף תוספת בשביל חנאת החמץ שיש בתוכו הוא מחר והוא לא נהנה מהטעם המיוחד של חמץ זאת אומרת בעל החמץ זה שמוכר לגוי לא מקבל תוספת בדמים עבור הטעב הזה אז אם כן אין שום בעיה יכול למכור את זה לגוי כי הוא לא מקבל שום תוספת עבור הטעם."

נקודות חשובות נוספות:

• הטקסט מציין שיש מחמירים ב"נותן טעם לפגם" בפסח ורואים בו "משהו" האוסר. אך "רבנו" מבחין בין טעם פגום לבין פליטת כלי שאינו בן יומו.
• הדעה המחמירה רואה בפליטת כלים בפסח כ"משהו" האוסר, אפילו אם הטעם פגום.
• "רבנו" מדגיש שהאיסור התורני של "לא יאכל" חל על גוף החמץ, ולכן איסור ההנאה כקנס חכמים צריך להתפרש באופן דומה, ולא להרחיבו על תערובות.

סיכום:

הטקסט מציג מחלוקת בין גישה מחמירה האוסרת ומחייבת ביעור תבשיל שבושל בטעות בכלי לא כשר לפסח, לבין גישתו המקילה יותר של "רבנו", המתמקדת בהבחנה בין גוף החמץ לתערובתו ובכך שאיסור ההנאה לא חל על תערובות. לפי "רבנו", במקרה של טעות כזו, ניתן לגנוז את התבשיל עד לאחר הפסח או למכור אותו לגוי בפסח