אלו סוגי עוגיות מותרות לאכילה בפסח לשיטת הרמב"ם?

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק"

המסמך עוסק בשאלה ההלכתית האם מצה עשירה מותרת או אסורה לפי שיטת הרמב"ם, ומתפתח לדיון רחב יותר סביב דיעות שונות בפסיקה, במיוחד בין רש"י, הרי"ף והרמב"ם, בנוגע לדין בצק שנילוש במי פירות. כמו כן, עולה סוגיית ההבדל בין ייצור ביתי מסורתי של מצות עשירות בתימן לבין ייצור תעשייתי מודרני, וההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

נקודות מרכזיות:

• השאלה המרכזית: האם מצה עשירה (מצה שנילושה במי פירות בלבד) מותרת לפי הרמב"ם? השואל מודע למחלוקת הקיימת בנושא בין גדולי הפוסקים הקדמונים.
• שיטת רש"י: רש"י סובר שגם לישה של דגן במי פירות בלבד גורמת לבצק להחמיץ ("חמץ נוקשה"). חמץ זה אסור באכילה אך אין עליו חיוב כרת. לכן, לשיטת רש"י, אין אפשרות להכין עוגיות מדגנים הכשרות לפסח. האשכנזים, שחששו לשיטת רש"י, נמנעים מעוגיות מדגנים בפסח ובמקומן אוכלים עוגיות מאגוזים, בוטנים, קוקוס וכדומה.
• מחלוקת סביב שיטת הרמב"ם: לאורך זמן התעורר ספק האם הרמב"ם מתיר או אוסר מצה עשירה.
• גרסת הרמב"ם על פי כתבי יד תימן: המדפיס (מורי) מציין כי על פי כתבי יד ותיקוני תימן בהלכות חמץ ומצה, הרמב"ם כותב במפורש: "חמשת מיני דגן אלו עם לשון במי פירות בלבד בלא שי מים בעולם אינן באים לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מפירות מחמיצים אלא מסריחים". מי פירות כוללים יין (לא מזוג), חלב (נקי), דבש, שמן זית, מי תפוחים ורימונים, ובלבד שלא התערב בהם אפילו מעט מים.
• גרסה אחרת של הרמב"ם (כתב יד אוקספורד): בכתב יד אוקספורד, ובמהדורת הרב רבינוביץ', מופיעה גרסה שונה: "אינן באין לידי חמוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח הבצק אין חייב עליו כרת". הרב רבינוביץ' מעיר על גרסה זו בסוגריים ופותח גרסה חלופית בסוגריים מרובעות: "הרי זה מותר באכילה".
• דעת הראב"ד (רבי אברהם בן דוד): הראב"ד חולק על הרמב"ם וכותב: "אין דבר זה פשוט לי ולא הכל מודים בו דניי דאינו חמץ גמור ואין חייב על חימוצו כרת אבל נוקשה הוא ואסור". כלומר, הראב"ד חושש לשיטת רש"י וסובר שמצה עשירה היא "חמץ נוקשה" שאסור באכילה אף שאין עליו כרת.
• בירור הגרסה האמיתית של הרמב"ם: מורי טוען בתוקף, על סמך מקורות רבים ברמב"ם, שהגרסה המתירה אכילת מצה עשירה לחלוטין היא הנכונה. הוא טוען שההגהה שמשתמע ממנה איסור (אך ללא כרת) אינה של הרמב"ם עצמו, אלא של בנו, רבי אברהם.
• מנהג יהודי תימן: מורי מדגיש כי מנהגם בתימן מאז ומעולם היה ללוש את חיטי המצה השמורה במי פירות, וכי לא פקפקו מעולם באמיתות הנוסח המתיר. הוא מתאר בקפידה את תהליך הכנת המצות בתימן, תוך הקפדה יתרה על מניעת מגע עם מים משעת הקצירה ועד האפייה.
• דברי הטור והבית יוסף: הטור (אורח חיים סימן תס"ב) מביא את המחלוקת בין רש"י (שאוסר) לרי"ף (שמתיר לישה במי פירות אפילו עם מים מליל ראשון ואילך). הטור לא מביא במפורש את דעת הרמב"ם, כנראה בשל הגרסאות השונות שראה. הבית יוסף מביא את הרמב"ם וקובע שדעתו כדעת הרי"ף להתיר.
• פסק השולחן ערוך (מרן הבית יוסף): השולחן ערוך (סימן תס"ב) פוסק כי "מפירות בלא תערובת מים אין מחמיצים כלל ומותר לאכול בפסח מצה שלשו במי פירות אפילו שתה כל היום", אך מציין כי אין יוצאים בה ידי חובה משום שהיא "מצה עשירה" וכתוב "לחם עוני". לגבי לישה במי פירות עם מים, השולחן ערוך פוסק כי הם ממהרים להחמיץ ולכן אין ללוש בהם, אך אם לש בהם יש לאפות מיד.
• דעת הרב עובדיה יוסף: הרב עובדיה יוסף סובר במפורש שדעת הרמב"ם היא כדעת הרי"ף, שמצה עשירה מותרת לחלוטין.
• הוראה מעשית ותנאים: למרות שהרמב"ם והרי"ף מתירים מצה עשירה, מורי מדגיש שההוראה המעשית המתירה "יאכלו ענבים ויצבעו" (ביטוי לשמחה וחירות בפסח) מותנית אך ורק בתנאים שנהגו אמהותינו הכשרות בתימן - ייצור ביתי, הקפדה יתרה על כשרות וניסיון של הנשים, ובלי שום חשש לטיפת מים.
• בעיות בייצור תעשייתי מודרני: מורי מזהיר מפני בעיות כשרות בייצור תעשייתי של מצה עשירה כיום. קיים חשש לשימוש בחומרים נוספים (כמו חומר מטפיח) ולחוסר הקפדה על ייבוש יסודי של הכלים לאחר שטיפתם, מה שעלול להוביל לחשש חמץ.
• הבדל בין תפיחה של דגן לתפיחה של קטניות או חומרים אחרים: הרב מסביר כי התפיחה בדגנים היא היא החימוץ האסור, ואילו תפיחה של קטניות במים או תפיחה של קמח תפוחי אדמה אינה נחשבת חימוץ. גם תפיחה של דגן במי פירות אינה נחשבת לחימוץ האסור על פי הרמב"ם.
• החמרה בגוף האיסור: מורי קורא להיזהר יותר בגוף איסור חמץ עצמו ולא להחמיר בדברים אחרים שהם "נותן טעם לפגם" תוך התעלמות מחשש חמץ ממשי.
• סיכום: על פי הרמב"ם (בגרסה המקובלת על מורי ופוסקים רבים), מצה עשירה שנילושה במי פירות בלבד מותרת. עם זאת, ההיתר המעשי כיום מוגבל מאוד לתנאי ייצור ביתיים קפדניים כמו שהיו נהוגים בתימן. ייצור תעשייתי עלול להיות בעייתי מבחינת כשרות.

ציטוטים רלוונטיים:

• שיטת הרמב"ם (כתבי יד תימן): "חמשת מיני דגן אלו עם לשון במי פירות בלבד בלא שי מים בעולם אינן באים לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מפירות מחמיצים אלא מסריחים."
• דעת הראב"ד: "אין דבר זה פשוט לי ולא הכל מודים בו דניי דאינו חמץ גמור ואין חייב על חימוצו כרת אבל נוקשה הוא ואסור."
• פסק השולחן ערוך: "מפירות בלא תערובת מים אין מחמיצים כלל ומותר לאכול בפסח מצה שלשו במי פירות אפילו שתה כל היום אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה ואקרא כתיב לחם עוני."
• הוראה מעשית מותנית: "ההוראה המעשית של מורים יאכלו ענבים ויצבעו מותנת אך ורק בתנאים שנהגו אמהותינו הקשרות בתמן דהיינו ברמת ייצור ביתית לא תעשייתית וברמת כשרות שנשים יראות שמיים מיומנות מיומנות ואז אין שום חשש וטיפת מים בעולם והכל מתנהל בכשרות כהלכה אבל כל מה שנעשה היום בתעשייה זוהי בעיה אחת גדולה."

המסמך מעלה סוגיה הלכתית מורכבת ומציג גישות שונות של פוסקים לאורך הדורות. הוא מדגיש את החשיבות של הבנת המקורות הראשוניים, בחינת גרסאות שונות והתייחסות למנהגים ולתנאי הייצור המשתנים.