שואל, האם מצה עשירה מותרת או אסורה לפי שיטת הרמב"ם? מה היא מצה עשירה? זוהיא מצה 30 אותה רק במות. השואל ידע מה שהוא שואל, כי הוא יודע שיש מחלוקת בין גדולי המורה הוראה הקדמונים. אם מפירות מחמיצין את הבצק או לא, שלפי רש"י מפירות גם בלי שום מים בעולם עושים את הבצק לחמץ נוקשה. זהו חמץ שאין חייבים עליו כרת אבל יש עליו איסור. כאילו נאמר שהתורה התייחסה לשני סוגי חמץ. חמץ שמתחמץ מכוח מים ואז זה הוא חמץ שאסור מן התורה וחייבים עליו כרת וחמץ שהבצק מתחמץ מכוח מפירות אבל הוא רק אסור אבל אין חייבים עליו כרת זוהי שיטתו של רש"י ולכן לפי רש"י אין אפשרות בכלל בכלל לעשות גיות מדיגנים שהם כשרות לפסח. כיוון שכאמור זה נקרא חמץ נוקשה שהוא אסור רק בלי עונש כרגשום כך האשכנזים שחששו לשיטת רש"י אצלהם אין עוגיות מדגנים אלא רק עוגיות מ אגוזים פוטנים קוקוס ככה יוצא בזה. רק הצורה החיצונית נראית כאילו היו עוגות בגניות ואינם לחלוטין עוגות בגניות. והשואל ששאל על שיטת הרמב"ם הוא ידע מה שהוא שואל בגלל שבמהלך הזמן נפלו ספקות בשליטת רבנו אם הוא מבין האוסרים או מבין המתירים. ואמנם בדברי רבנו לפי ההוצאה של מורי על פי כתבי יד ודי תימן בהלכות חמץ ומצע פרק הלכה ב נאמר חמשת מיני דגן אלו עם לשן במי פירות בלבד בלא שי מים בעולם אינן באים לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מפירות מחמיצים אלא מסריחים. ומי פירות הן כגון יין, כמובן יין בלתי מזוג וחלב כמובן הכוונה חלב נקי לא מהול במים ודבש וזית ומי תפוחים ומרימונים וכל כיוצא בעין משאר ינות ושמנין ומשקין והוא שלא יתערב בהן שם מים בעולם ואם מתערב בהן מים כלשהו הרי אלו מחמיצים בכתב יד אוקספורדס וזוהי המהדורה של הרב רבינוביץ' נאמר כך חמשת מיני דגן אלו עם לשן במי פירות בלבד בלא שם מים בעולם אינן באין לידי חמוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנטפח הבצק אין חייב עליו כרק לפי הגרסה הזו הרמבם שייך או הולך בד בבד עם רש"י להבדיל מהחולקים עליו שאמרו שזה מותר גמור אבל כבר הרב רבינוביץ' עגל את הגרסה הזו בסוגריים עגולות ופתח סוגריים מרובעות ובמקום אין חייב עליו כרת כתוב הרי זה מותר באכילה בעיר בתחילה היה כתוב הם חייבים עליו כרת ועברו קווים בתוך התיבות ונכתב למעלה הרי זה מותר באכילה וכן באותיות גדולות בגלליון יש לציין שהגרסה של כתבי יד יהודי תימן שלא כתוב אין חי ין עליו כרת היא הגרסה שהייתה בפני הרד שכן הרב השיג על רבנו וכתב אלא אפילו ניחן כל היום עד שנטפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה זו הגרסה שנמצאת בפני הרב והשיג הרבד על רבנו אמר אברהם אין דבר זה פשוט לי פשוט ולא הכל מודים בו דניי דאינו חמץ גמור ואין חייב על חימוצו כרת אבל נוקשה הב ואסור. כלומר הרבד חשש לשיטת ראשי ש מצא עשירה זה חמץ נוקשה שאסור באכילה רק אין עליו כרת. אבל רואים את דברי הרב שהגרסה האמיתית שהייתה בפניו בדברי רבנו שמותר באכילה לא שאין חייבים עליו כרגאמת שמורי מביא הגאה בפירוש המשנה ש בין המשתמע שאסור לאכול מצה עשירה רק אין עליו כרת והוכיח מורי במהדורתו באריכות בסום ממש בסום שכל בצורה חזקה מכל מיני הלכות מקורות ברבנו ממש אין אפשרות לזוז אחרי ההוכחות שלו שבאמת מי שכתב את ההגעה ההיא הוא הרמבם רבנו אברהם בן בן בן רבנו ולא א רבנו ואילו לפי רבנו מותר באכילה לחלוטין מותר באכילה והרמב"ם כתב את מה שכתב אומר מורי על דרך החסידות כי יש לו ספר המספיק לעובדי השם ששם רואים שיש הנהגות חסידיות ופרושיות שהרבם נהג בהן והמליץ לנהוג בהם ולכן אין להביא ראיה מהגהתו של הרבם וכאמור מורי בס מאוד את ה א איך קוראים את ה גרסהש בקרי כתבי התימן שזה מותר באכילה לגמרי והוא גם מראה שהרבד ראית הגרסה בפניו ומסיים ואומר ש המנהג בתימן כך הוא אומר ומנהגנו מאז ומעולם לתנל את חטי המצה השמורה כדי שהקמח יהיה לבן ולא עם קליפות וגם כל החטים הנאכלים כל הפסח בעסב שנקרא החרמל והעסב הזה מזיע הוא מרטיב את החתים ומעולם לא פקפקו בעמיתת הנוסח כפי שהוא כתוב בכתבי עד והרי זאת העשבים הללו וממהן ומפירות מפירות הן ויאכלו ענבים ויצבעו לחם חום כיום מילקחו חום כיום מלקחו יעלו את השם דורשיו כלומר יהודי תימן שדקדקו כל כך במצה שמורה משעט קצירה לא היו קוצרים אלא לאחר שכבר זרחה השמש והשיבונים התייבשו ואין שום חשש של רטיבות ורק אחרי חצות היום באו וקצרו ושטחו לאחר שדשו והוציאו את החתים שטחו אותם על גבי עסב שנקרא חרמל שיש לו עלים רחבים והוא שימש כשטיח מעל האדמה וש שמו את החטים על גביו ושמו על גבי השכבה של החטים עוד פעם עלים של עסב וזה היה מפיק זהה וחום כי זה הטבע שהקדוש ברוך הוא ברא באותו עשב וכתוצאה מאותו זהה שהייתה נפרשת מהעשב הזה הקליפות של החיטה היו מתקלפות או כשמביאים אותו לתחינה היה מתקבל לקמח לבן זך ות ועושים פיטות מצה שאין חמץ שהיא מצה שמורה משעת קצירה ויש לומר היו רבותיי ממש מבררים את החטים אחת אחת כי זה לא הייתה לא היה מדובר בתעשיות אלא כל אחד עשה בביתו ברר את החתים אחת לאחת למצוא חשבון ותחנו ושמרו את הכל מכל משמר ואנשים שעפו מה זה היו נזהרות מכל דבר מכל דבר והיו כולם קודש רק בשביל הלישה וההתחסקות בבצק שלא יהיה לא יניחו לו אפילו רגע אחד אפילו רגע אחד בחום התנור והכל לאחר שהתנור הוכשר בחבשן אדיר מלא גחלים מלמטה למעלה לחלוטין מוקף בגחלים ממש אין עוד אידור כמו ההדור לכן מורי אומר שהמי פירות הם לא מחמיצים ויאכלו ענבים ויסבעו לחם חומכם לקחו עלו את השם דורשיו כי סוף סוף צריך לשמוח בחג הזה ולא לסבול מן החג הזה ולהודות לשבח לשם. אז אם כן איפה הגרסה האמיתית של רבנו בכפי התימן היא גם הייתה הוראה מעשית הלכה למעשה וכאן אנחנו צריכים לדעת שכבר הטור אור החיים סימן תסב הביא מחלוקות בעניין הזה והוא כותב מפירות אין מחמיצים ורבו בזה הדעות לרשי אין חייב על חמוצו כרת אבל חמץ נוקשה עבה ואפילו בי פירות לבדן אסור ללוש ורב אפס כלומר הריף אפילו במי פירות עם מים מותר ללוש מליל ראשון ואלך ויש אוסרים ללוש אז קודם כל הריף מול רשי רש"י אוסר הריף מתיר שמתם לב הוא לא הביא דברי הרמב"ם כי כנראה שתור ראה גרסאות שונות בדברי הרמב"ם הבית יוסף מביא את הרמב"ם ואומר שדעתו כדעת הריף להיתר ואבל התור מביא עוד דעות ויש אוסרים ללוש מפירות עם המים אף מליל ראשון ואלך אבל כיתוב שמכתב בהן העיסה בשעת עריכה מתירין מליל ראשון ואלך וכולי כאן המקום להעיר שיש פוסקים שאומרים מפירות עם מים אבלו טיפת מים ממהר להחמית אבלו תוך 18 דקות ואילו רבנו אומר לא זה מחמיץ אבל בזמן הרגיל שלו זה לא שוני זה עוד הבדל מעניין בין רבנו ובין אחרים אבל כאמור הבית יוסף מביא דעת הרמבם כדעת הרב כדבר מובן מאליו הרב עובדו יוסף שחזקה עליו שכבר ראה את דברי הרמבם ואת מעשה רוקח ואת כל נושאי הכלים של הרמבם ואת דברי מורי כותב במפורש שדעת הרמבם היא דעת הריב דהיינו שמות טר בהחלט גמור מצא עשירה עליבד רבנו ובכן איפה יוצא שבעצם רבנו סובר כמו העריף שמצא עשירה מותרת למרות שכאמור היו אלו גרסאות מבלבלות מרן הבית יוסף בשולחן ערוך סימן תסב פסק מפירות בלאומים אין מחליצים כלל ומותר לאכול בפסח מצה של שלושה במי פירות אפילו שתה כל ה יום אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצא עשירה ואקרא כתיב לחם עוני אז מפירות עם מים ממהרים לחמיץ וזה הוא פוסק כמו שאר הפוסקים שמארים להחמיץ יותר משאר עיסה לכך אין ללוש בהם ואם רש בהם יאפה מיד אבל כאמור בעיקרון פסק שמצא עשירה מותרת כמו הריף וכמו הרמבם בניגוד לרשי והרבד אבל מה שכאן חשוב לציין, למרות שדיברנו שלפי רבנו מצא עשירה מותרת ומורי מכריז בקל גדול יכלו ענבים ויצבעו עלינו לציין בצורה הברורה ביותר שההוראה המעשית של מורים יאכלו ענבים ויצבעו מותנת אך ורק בתנאים שנהגו אמהותינו הקשרות בתמן דהי ברמת ייצור ביתית לא תעשייתית וברמת כשרות שנשים יראות שמיים מיומנות מיומנות ואז אין שום חשש וטיפת מים בעולם והכל מתנהל בכשרות כהלכה אבל כל מה שנעשה היום בתעשייה זוהי בעיה אחת גדולה מדוע כי כיוון שמדובר ב יצור המוני מסחרי, כמות מסחרית. אין דבר כזה שהם לא מכניסים חומרים מיוחדים ואכן נמצא חומר מיוחד במצע העשירה שמייצרים שהרב שידורון אומר היא מטפיחה יש בה מיסוד המים והיא מטפיחה הרבו יוסף אומר זאת לא רעיה שהיא מטפיחה שהרי מצאנו ששמו את החומר הזה בכ תפוח אדמה וזה נטפח אבל אחרי בקשת המחילה באמת מגאון דורנו הרב יוסף שהוא גאון אדיר העניין של ההפחה שזה מטפיח את הקמח תפו אדמה אינו ראיה שאין זה חמץ לא הכמח תפכה אדמה כי הצפיחות היא לא ראיה לכאן או לכאן למה שרה רבנו דיבר פעמיים על שתי תביחות שאין בהם חימוד אחת אם לשם קמח דגן ה פירות אומר רבנו אפילו שקפחו אין זה חימוץ כלומר רבנו מודע שאפילו מפירות בדגנים מסוגלים להצפיח אבל זאת לא התפיחות שהתורה הגדירה אותה כחמץ יש תופעה של תפיחות שאיננה חמץ עוד תפיחות שרבנו תייחס אליה של אורז ומקטניות במים גם שם רבנו מדבר על תפילה חוט ואין לנה חמץ. כלומר זה שקמח אדמה תופח זה עוד לא ראיה שהתפיחה לא חמץ. ב התביחה בדגן זה חמץ. כך גזרה התורה. גזרת מלכו של עולם. התפיחה של קטניות מחמת מים. אפילו מחמת מים אין חמץ אפילו שיש תביחה. התפיחה של מיני דגן במי פירות היא איננה חמץ כי כך גזרה התורה. אז דל מאח התפיחה. להפך התפיחה בדגנים היא צריכה לעת לנו עיתות אבל תפיחה בקטניות או תפיחה של דגנים איך קוראים או או תפיחה של חומרים אחרים כמו קמח מה זאת לא ראיה לחלוטין עד כאן דבר שני רבותיי אמרתי ייצור ביתי להבדיל מייצור תעשייתי הרי שותפים שם את המכונות אומר הרב שלמה מחפוד שוטפים את המכונות כל פעם שוטפים את המכונות. כלום הם מחכים או מייבשים את המכונות שלא תישאר שם טיפה שם שום טיפה של מים בעולם. אז כיוון שהרי מדובר בכלים ענקיים ולא מייבשים אותם והרי רבנו אומר אם תהיה טיפת מים בעולם שם מים בעולם גמרנו זה מחמיד ולכן אין צ ספק שההוראה של מורי כפופה לתנאים הייצוריים בקש של תימן. אם יש כאלה בארץ יאכלו ענבים ויצבעו. אין כאלה בארץ דל מאחה. כמה אנחנו מחמירים בכלים כל שכן בגופו של דבר. עד כמה אנחנו צריכים להזהר. לא ייתכן שנחמיר על עצמנו בדברים שהם נותן טעם לפגם וכל מיני דברים כאלה ותהיה לנו חזית פרוצה בגופו של חמץ. לכן דל מהחמץ השמורה לפי הרמב"ם. רבי חנג שמא עשירה לפי הרמב"ם