האם סיכה נחשבת להזנת הגוף כאכילה ושתיה באופן שנאסור שימוש בסבון שיש בו מרכיבים דגניים?
כיצד יש לפרש את המשנה המתירה לאשה לשפשף גופה במורסן היבש למרות שהוא עלול להחמיץ כשנשטף במי המרחץ?
מה יהיה דינם של חומרים אחרים הנמשחים על הגוף אשר כוללים בהרכבם חמץ כאשר הינם פסולים מאכילת הכלב?
תמצית מקור "הטקסט שהודבק" בנושא שימוש בסבון בפסח
מסמך זה מסכם את הדיון ההלכתי המובא במקור בנוגע לשאלה האם מותר להשתמש בסבון שאינו כשר לפסח במהלך חג הפסח. הדיון נסוב סביב ההשוואה האפשרית בין מגע חומרים אסורים עם הגוף דרך רחיצה או מריחה לבין אכילה ושתייה, וכן סביב דיני הנאה מחמץ בפסח.
נושא מרכזי: האם רחיצה בסבון שאינו כשר לפסח נחשבת כאכילה או שתייה דרך נקבוביות הגוף?
השואל מעלה את האפשרות שרחיצה בסבון שאינו כשר לפסח אסורה בפסח מכיוון ש"כל דבר אשר הוא בא על גוף האדם בדרך של רחיצה, הרי זה כאילו אכילה ושתייה." הדובר מביא כראיה נגדית את המשנה במסכת פסחים (פרק ב', הלכה ז') הדנה בשימוש ב"מורסן" (קליפות דגנים) לרחצה במרחץ.
- המשנה והפרשנות הראשונית: המשנה קובעת שאישה לא תשרה מורסן כדי לקחת אותו רטוב למרחץ, מחשש שיחמיץ ותעבור על איסורי "בל יראה ובל ימצא". עם זאת, המשנה מתירה לאישה "לשפות היא על בשרה יבש", כלומר למרוח את המורסן יבש על גופה.
- ההסבר של הדובר על המשנה: הדובר מסביר כי בדגנים יש יסוד עמילני המסייע לניקוי. האיסור לשְׁרוֹת נובע מחשש החמצה. ההיתר למרוח יבש קיים כיוון שגם אם לאחר מכן יבואו מים והמורסן יחמיץ, "כבר אין חשש לדבר הזה".
- פרשנות "מורי" (רב): ה"מורי" (כנראה רב או פוסק שהדובר נסמך עליו) מסביר על פי הרמב"ם כי אין חשש בהרטבת המורסן היבש על הגוף כיוון ש"בת בבד עם החימוץ הוא גם נשטף והולך אל הטיול, דהיינו אל הבעור". כלומר, החימוץ והסילוק מתרחשים בו-זמנית. הדובר מסכם זאת במילים: "חימוצו וביעורו באים כאחד ולא חששו".
- השוואה ליום כיפור: הדובר מציין כי ביום כיפור אכן אסור לרחוץ את הגוף במים, וחז"ל דרשו שהרחיצה והסיכה דומים לאכילה ושתייה. אולם, הוא מדגיש כי "זו רק הלכה ליום הכיפורים היא איננה הלכה לשאר מאכלות אסורות".
נושא מרכזי: איסור הנאה מחמץ וההבדל מהבלעה דרך נקבוביות.
הדובר מביא סיפור מהגמרא על רב אשי שבתו חלתה והוא מרח עליה לימון של עורלה (שאסור באכילה ובהנאה) כדי להוריד את חומה.
- הלימון של עורלה כדוגמה: הדובר מדגיש כי הבעיה בלימון עורלה לא הייתה בגלל שהספיגה דרך הנקבוביות נחשבת כאכילה, אלא בגלל "איסור הנאה". הוא מסיק מכך ש"כל מאכל אסור שאיננו אסור בהנאה, אין לנו בעיה מהבחינה זו של הבליעה והספיגה".
- הזרקת מזון חמץ לחולה: כראיה נוספת, הדובר מציין כי מותר להזריק לחולה מזון חמץ דרך הוורידים, כיוון ש"הבלעה של החומר האסור זה לא נקרא צנו אכילה ושתייה".
- האיסור למרוח חמץ על הגוף: הדובר מסביר כי האיסור למרוח חמץ על הגוף בפסח אינו נובע מחשש לאכילה דרך הנקבוביות, אלא משום ש"חמץ אסור באכילה ובהנאה אסור לההנות ממנו".
נושא מרכזי: סבון שנפסל מאכילת כלב ואיסור הנאה.
הדובר טוען כי סבון, מאחר שהוא "נפסל מאכילת כלב", כבר אינו כלול בגדר איסור הנאה מחמץ. הוא מזכיר הלכה יומית לפיה "דבר שנפסל מאכילה לא רק מאכילת כלב מאכילת אדם מותר לקיים אותו בפסח... ואין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא." לכן, "כל שנפסל מהחיי תחילת כלב בוודאי וודאי שאין בו כבר גדר של איסור הנאה ומשום כך מותר להסתבן בסבונים האלה".
- דעות חולקות: הדובר מציין שיש פוסקים (הרמב"ם והר"ן לא מסכימים לשיטה זו לחלוטין) הסוברים שאף על פי שחמץ נפסל מאכילת כלב, אם אדם אוכל אותו במתכוון, הוא עובר על איסור. עם זאת, הוא מדגיש ש"שיטת רבנו לא בטלה דעתו אצל כל אדם".
סיכום ביניים: שימוש חיצוני בתרופות המכילות חמץ.
הדובר מביא הוראה של רבנים בארץ המתירה שימוש חיצוני בתרופות שונות, כולל משחות, קרמים, זריקות, טיפות עיניים ואף אוזניים, פתילות, משאפים וחומרי חיטוי, "אף לחולה שאין בו סכנה", גם אם הם מכילים אלכוהול או מרכיב חמץ שאינו כשר לפסח. ההדגשה היא על "שימוש חיצוני. לא דרך הפה". הדובר מציין שגם שימוש בפתילה אינו אסור. מכאן הוא מסיק שאין בעיה להשתמש בסבון שאינו כשר לפסח.
החמרה בעקבות פירוש רש"י והראש.
הדובר מציג גישה מחמירה יותר המבוססת על פירוש רש"י והראש למשנה.
- פירוש רש"י: רש"י סבר כי מותר לשפות מורסן יבש על הגוף ואין חשש להחמצה מהזיעה.
- דעת הראש: הראש (בעקבות רש"י) החמיר ואמר שבהגעה למרחץ, עוד לפני הרחיצה במים, יש לסלק את המורסן מהגוף, כי אם המים יפגשו את המורסן, הוא יחמיץ ויהיה אסור.
- פסיקת מרן בשולחן ערוך: מרן בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תס"ח, סעיף ב') החמיר עוד יותר ואסר אפילו לשפות מורסן על הבשר יבש, בניגוד למשנה ולרמב"ם.
- ההשלכה של החמרה זו: החמרה זו מטשטשת את הגבול בין איסורי "בל יראה ובל ימצא" לבין איסור אכילה ושתייה דרך נקבוביות הגוף. ישנם מחמירים שאוסרים שימוש חיצוני בחמץ מכיוון שהם חוששים שנקבוביות הגוף סופגות, וזה נחשב כאכילה או שתייה. ישנם אף המחמירים בסבון שנפסל מאכילת כלב, מחשש שזה נחשב כאילו אוכלים או שותים.
מסקנה:
למרות שישנן דעות מחמירות, "מעיקר הדין ולפי שיטתנו אין מקום להחמיר בעניין של שימוש סבון רחצה בפסח גם אם הוא יש בו מעורה בו יסוד דגני רבי חמץ". הנימוקים העיקריים לכך הם:
- הבלעה דרך נקבוביות הגוף אינה נחשבת כאכילה או שתייה לעניין איסורי מאכלות אסורים (להוציא יום כיפור).
- סבון שנפסל מאכילת כלב אינו כלול בגדר איסור הנאה מחמץ.
- ההיתר לשימוש חיצוני בתרופות המכילות חמץ מחזק את ההיתר לשימוש בסבון.
יחד עם זאת, הדובר מכיר בכך ש"בפסח מחמירים", ומי שרוצה להחמיר רשאי, אך מעיקר הדין אין בכך צורך