תמצית מקורות על מנהגים קדומים של יהודי תימן
מסמך זה מסכם את הנושאים והרעיונות המרכזיים שעלו מתוך הקלטת השמע "081015_hpr_3s.MP3", העוסקת במנהגים קדומים של יהודי תימן והקשר שלהם למקורות שונים, כולל ממצאים ארכיאולוגיים וכתבים של קבוצות יהודיות אחרות כמו הקראים. הדובר מציע גישה חדשה לחקר מנהגים אלה, גישה שלטענתו לא זכתה להתייחסות מספקת מצד חוקרי תימן בדורות הקודמים.
חלק א': ארבעת המינים והדס שוטה
הדובר פותח בדיון על מנהג ארבעת המינים בחג הסוכות, תוך התמקדות בשני מאפיינים ייחודיים של מנהג יהודי תימן: אגידת ההושענות בהדס שוטה והאתרוג התימני המיוחד. הוא מצביע על מטבעות מתקופת בית שני שעליהם חקוקים ארבעת המינים, ומדגים כיצד ניתן לזהות בהם רמזים למנהגים אלה, כמו צורת סידור ההדסים המזכירה את ההדס השוטה הנהוג בתימן עד היום.
"שימו לב למטבעות בשורה הראשונה ובשתי השורות האחרונות. אתם רואים בוודאי קל מאוד לזהות את ה את ההושענות שמזכירות את ההושענות שלנו."
הדובר מזכיר את הרמב"ם שהזכיר הדס שוטה, אך מציין כי אין לכך סמך בתלמוד. הוא מביא את דעת רב האי גאון שראה חובה לנהוג בהדס שוטה מלכתחילה, וכן דעות אחרות לגבי ריבוי ההדסים. הדובר מדגיש כי מנהג ריבוי ההדסים היה נפוץ גם בקרב גאוני בבל ובאירופה של ימי הביניים, אך עם הופעת השולחן ערוך, שראה זאת כמנהג ראשונים שיש להימנע ממנו לכתחילה, המנהג הלך ונשתכח ונשמר בעיקר בקרב יהודי תימן.
חלק ב': האתרוג התימני
הדובר עובר לדון באתרוג התימני, שלטענת יהודי תימן הוא המהודר והמקובל ביותר. הוא מראה כי במטבעות קדומים ניתן למצוא אתרוגים בצורות שונות, ולא תמיד דומים לאתרוג התימני המוכר. עם זאת, הוא מצביע על כך שהאתרוג התימני תואם את התיאורים שנמצאו בתלמוד לגבי חדרי הזרע. הוא מזכיר אתר אינטרנט של בחור תימני שאסף ראיות לכך שהאתרוג התימני הוא האותנטי, הלא מורכב.
הדובר מתייחס גם לתמונה מכסא פסיפס בבית הכנסת בבית אלפא, המתארת את ארבעת המינים יחד עם אתרוג בעל צורה מפוקפקת. הוא מציין כי בית הכנסת היה של רמבמיסטים, אך למרות זאת, המנורה שם אינה תואמת את תיאור הרמב"ם. פרופסור טבורי טוען שהציור מרמז על מנהג קדום של אגידת כל ארבעת המינים יחד.
הדובר מזכיר מחקר גנטי עדכני של פרופסור זוהר עמר, לפיו האתרוג התימני שייך לזן אתרוג קדום ופרימיטיבי, וכי זנים מורכבים הם מאוחרים יותר. הוא מצטט מחקר שפורסם ב"מקור ראשון" שבוצע על אתרוגים ממרוקו, איטליה ותימן, וממנו עולה כי באתרוג התימני אין סממנים של לימוניות, בניגוד לאחרים. הדובר מדגיש כי הוויכוח אינו בהכרח על הרכבה, אלא על מהו האתרוג התלמודי המקורי, וטוען כי האתרוג התימני הוא זה שעונה על המאפיינים התלמודיים.
הדובר מוסיף כי בספרות הרפואה המוסלמית של ימי הביניים יש תיאורים של אתרוגים המכילים חלק לימוני חמוץ, בו היו עיקר התועלות הרפואיות.
הוא מספר אנקדוטה על פרופסור דוד תמר שראה אתרוג תימני גדול והבין לפתע את המשנה במסכת סוכה לגבי ניסוך המים, וכן את המעשה על רבי עקיבא שהגיע לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו, דבר שמתאים לגודלו של האתרוג התימני.
חלק ג': תפירת תפילין ויריעות ספר תורה בגידי הכסלים
הדובר עובר לדון במנהג ייחודי נוסף של יהודי תימן: תפירת תפילין ויריעות ספר תורה בגידי הכסלים של בהמות, ולא בגידים שבעקב הרגל כפי שמתאר הרמב"ם. מורי יוסף טען כי תיאור הרמב"ם מתאים למנהג שהיה נהוג בזמנו בספרד ובמצרים, בעוד שבתימן נהגו על פי מסורת קדומה יותר, ייתכן שאף מימי בית ראשון ושני.
הדובר מצביע על תפילין שנמצאו במערות מדבר יהודה שתפורות בגיד אחד ויחידי, טבעי וללא עיבוד, כראיה למנהג הקדום. הוא מזכיר את ספרו של יגאל ידין על התפילין מקומראן. עם זאת, הוא מציין כי תפילין אלה היו קטנות במיוחד וכללו גם את עשרת הדיברות, דבר שאינו מקובל בתפילין רגילות ויכול להעיד על השפעה של קבוצות מינים.
הדובר מזכיר את דעת הרב עובדיה יוסף הפוסל ספרי תורה מנוקדים, אך מורי יוסף טען שאין בכך איסור ואף שמע מהרב גורן שתפילין של רוחמי בר תעופה היו מנוקדות. הדובר מביע ספק לגבי אפשרות הניקוד בתפילין קטנות כל כך.
חלק ד': מנהג "חסדה" לפני קריאת המגילה ומחברת הטיג'ן
הדובר עובר לנושא מרכזי ומפתיע: מנהג קריאת קטעי פסוקים הנקראים "חסדה" לפני קריאת מגילת אסתר בקרב יהודי תימן. הוא מספר כי במהלך מחקר על כתבי קראים בספרייה הלאומית, הוא נתקל בממצא מפתיע: קטעי "חסדה" דומים מאוד נמצאו בכתב יד קראי מדמשק מהמאה ה-15.
"פתאום אני רואה פסוקים מוכרים חס זה מחייך אליי זה לא יכול להיות דבר כזה לא יכול להיות."
הוא מציין כי חוקרי תימן כמו דוקור גברא והרב רצבי תיארכו את מנהג "חסדה" בקרב יהודי תימן למאה ה-16 לכל המוקדם. הממצא בכתב היד הקראי קדום יותר ומכיל נוסח דומה, כולל הקדמה ודברי סיום נוספים. הדובר משער כי ייתכן שמדובר במנהג קדום מאוד, אולי אפילו מארץ ישראל, שחדר הן לקרב יהודי תימן והן לקרב הקראים, ללא קשר ישיר ביניהם בתקופות מאוחרות יותר. הוא מצטט קטע מספר מצוות קראי מהמאה ה-15 המתאר מנהג קדום של קריאת עניין לאחר המגילה וקריאת שבח, דבר שיכול להיות קשור למנהג "חסדה".
הדובר עובר לדון במחברת הטיג'ן, ספר הדקדוק העיקרי של יהודי תימן. הוא מסביר כי למרות שהמחבר היה תימני, המחברת עצמה היא תקצור של חיבור גדול יותר. באופן מפתיע, המקור למחברת הטיג'ן התגלה כחיבור של מדקדק קראי בשם אבול פרז' הרון, שחי בירושלים במאה העשירית. חיבורו צוטט רבות על ידי חכמי ישראל כמו אבן עזרא ורבי יונה אבן ג'נאח (שצנזר את שמו).
"השורה התחתונה שלא לא אמרתי לכם המקור המקור וזה בדוק 100% המקור למחברת הטיג'ן היא מחבר קראי שקראו קראו לו אבול פרז' הרון מדקדק בן העשירית..."
הדובר מסכם כי ניתן למצוא מקורות רבים למנהגים קדומים של יהודי תימן, ואפיק החקירה של השפעות הדדיות או מקורות משותפים עם קבוצות יהודיות אחרות, כמו הקראים, הוא נתיב שלא נחקר מספיק בשל עמדתם המסורתית של חוקרי תימן. למרות הסתייגותו של מורי יוסף משימוש במקורות קראיים, הדובר סבור כי יש לבחון אותם בזהירות, שכן ייתכן שמנהגים מסוימים נובעים ממקור קדום משותף בארץ ישראל.
"אני לא אמרתי חלילה שדוד תמן לקחו מהקראים אלא מה שאני רוצה לומר אלה ואלה ניתנו מרועה אחד כלומר מקורם כנראה בארץ ישראל א של המאות השמינית התשיעית העשירית..."
הדובר מדגיש כי יש לקבל את האמת ממי שאמרה, וכי מחבר מחברת הטיג'ן ידע לצנזר את הקטעים הקראיים הבעייתיים ולהביא רק את התוכן המועיל.