איסור תחומין בימינו חלק ג

המשך דיני עירוב תחומין

נאמר במשנה במסכת עירובין (פרק רביעי משנה א') דף מא עמוד ב':

מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות החזירוהו כאילו לא יצא הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר ר"ג ור' אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה רבי יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ד' אמות:

מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר' יהושע ור"ע לא זזו מד"א שרצו להחמיר על עצמן פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד אמר להם מותרים אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה:

כתב רבינו בפירושו למשנה:

רוח רעה, קורין לכל לקיון בכח ההבחנה של אדם, ותהיה סבתו אשר תהיה. ואם יצא אדם חוץ לתחום ברצונו אין לו אלא לארבע אמות ואפילו הוחזר שלא לרצונו, וכן אם יצא שלא ברצון וחזר ברצונו. ופרנדיסין, שם מקום. והפלגה, שם הנסיעה בים. ודע שר' עקיבה ור' יהושע לא נחלקו על רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אלא בספינה עומדת שדומה לדיר וסהר, אבל ספינה מהלכת מותר לדעת הכל להלך את כולה, ולפיכך אמר שרצו להחמיר על עצמן לפי שמותר ואפילו לדעתם להלך את כולה. וטעם מחלוקתם, שר' עקיבה ור' יהושע אומרים אם תתיר לו להלך דיר וסהר שיש להן מחיצות יבוא להלך בבקעה אם נתנוהו בה, ואין לו להלך בה אלא ארבע אמות, ולפיכך אסרו דיר וסהר כדי שלא יתחלפו בבקעה. ורבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה לא גזרי. והלכה כרבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה בכל זה.

העולה מהמשנה:

1. אם אדם יצא מהתחום במזיד, אין לו אלא 4 אמות לילך. וגם אם חזר לתוך התחום ואפילו לא ברצונו אין לו אלא 4 אמות.
2. גם אם אדם הוצא בעל כורחו מחוץ לתחום, אין לו אלא 4 אמות, ואפילו אם חזר לתחום ברצונו.
3. אולם, אם הוציאוהו בעל כורחו והחזירוהו בעל כורחו לתוך התחום, הרי דינו שכאילו לא יצא ויש לו את תחום השבת.
4. בספינה עומדת וכן בדיר וסהר נחלקו במשנה אם אדם שהוציאוהו בעל כורחו אליהם, האם מותר לו להלך בהם כי הם מוקפים במחיצות.
5. אולם, בספינה שהיא שטה בים בשבת (בדרך של היתר כגון שצוות הספינה הם גויים ורוב הנוסעים הם גויים), מאחר שהספינה נכנסת כל רגע ל-4 אמות חדשות, ומאחר והיא מוקפת במחיצות, מותר לדעת כולם להלך בכולה.

וכן כתב רבינו בהלכות שבת פרק כז':

י  [יא] מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אַפִלּוּ אַמָּה אַחַת--לֹא יִכָּנֵס:  שֶׁהָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם, תְּחִלָּתָן מִמְּקוֹם שְׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ; לְפִיכָּךְ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ מִתְּחוּמוֹ אַמָּה אוֹ יָתֵר, יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְאֵין לוֹ לְהַלַּךְ אֵלָא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ.  וְכֵן מִי שֶׁהִחְשִׁיךְ חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה, אַפִלּוּ אַמָּה אַחַת--הֲרֵי זֶה לֹא יִכָּנֵס לָהּ:  אֵלָא יְהַלַּךְ מִמְּקוֹם שֶׁנִּכְנַס עָלָיו הַשַּׁבָּת וְהוּא עוֹמֵד בּוֹ, אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבָד.  וְאִם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצַת הָעִיר, מְהַלֵּךְ עַד סוֹף מִדָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.  הָיְתָה רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם--הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס.

יא  [יב] מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ--כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גּוֹיִים אוֹ רוּחַ רָעָה, אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְיָצָא--אֵין לוֹ אֵלָא אַרְבַּע אַמּוֹת.  חָזַר לַדַּעַת, אֵין לוֹ אֵלָא אַרְבַּע אַמּוֹת; הִחְזִירוּהוּ, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא.  וְאִם נְתָנוּהוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד--כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ גּוֹיִים בְּדִיר וְסַהַר וּמְעָרָה, אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת--יֵשׁ לוֹ לְהַלַּךְ אֶת כֻּלָּהּ; וְכֵן אִם יָצָא לְאֶחָד מֵאֵלּוּ בִּשְׁגָגָה, וְנִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹכָן--מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ.

יב  [יג] יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לַדַּעַת--אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר שֶׁלֹּא לַדַּעַת, כְּגוֹן שֶׁהִחְזִירוּהוּ גּוֹיִים אוֹ רוּחַ רָעָה--אֵין לוֹ אֵלָא אַרְבַּע אַמּוֹת; וְכֵן אִם יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לַדַּעַת--אַף עַל פִּי שְׁהוּא בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד, כְּגוֹן דִּיר וְסַהַר--אֵין לוֹ אֵלָא אַרְבַּע אַמּוֹת.  הַמְּפָרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל--אַף עַל פִּי שְׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁשָּׁבַת בּוֹ, מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַסְּפִינָה כֻּלָּהּ, וּמְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ.

יג  [יד] מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לַדַּעַת, וְהֻקַּף בִּמְחִצָּה בַּשַּׁבָּת--יֵשׁ לוֹ לְהַלַּךְ כָּל אוֹתָהּ הַמְּחִצָּה:  וְהוּא, שֶׁלֹּא תִהְיֶה יָתֵר עַל אַלְפַּיִם אַמָּה.  וְאִם הָיָה תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מֻבְלָע מִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה שֶׁנַּעֲשָׂת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ--הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לְהַלַּךְ אֶת כָּל הַמְּחִצָּה, הֲרֵי זֶה נִכְנָס לִתְחוּמוֹ; וְכֵיוָן שֶׁיִּכָּנֵס, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא יָצָא.

לגבי הלכה י' יש לכאורה קושי בדברי רבינו כי הרי אם אלפיים אמות שלו כלות במקצת העיר, יוצא איפוא שהוא שבת בתוך תחום העיר ואם כן הרי הוא קנה שביתה כבני העיר, ומדוע כתב רבינו שיש לו רק אלפיים אמות?

ומבאר מארי (בהערה יז') שפירוש דברי רבינו, שאלפיים אמות שלו נכנסות לתוך עיר אחרת שנקרתה בדרכו ולא התכווין לשבות בה, והחידוש הוא שלמרות שהוא נכנס לתחום העיר, מאחר ולא התכווין לשבות בה, אין לו את כל תחומה כבני העיר.

במשנה ב' נאמר:

פעם אחת לא נכנסו לנמל, עד שחשיכה.  אמרו לו לרבן גמליאל, מה אנו לירד.  אמר להם, מותר, שכבר הייתי מסתכל; והיינו בתוך התחום, עד שלא חשיכה.

כלומר, אם הגיעו בספינה בכניסת השבת לתוך תחום של אלפיים אמות של הנמל, הרי מותר להם לרדת מהספינה בשבת ויש להם תחום שבת כבני העיר.

וכן כתב רבינו בהלכות שבת פרק כז' הלכה ח':

ח  [ט] מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ לִכָּנֵס לַמְּדִינָה, בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בַּיָּם בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בֶּחָרָבָה--אִם נִכְנַס בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה קָרוֹב לָעִיר, קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת--אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַמְּדִינָה אֵלָא בַּשַּׁבָּת, הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס וִיהַלַּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ