בישולי גויים

א. האם חל גם על שכיר (עובד זר) בביתו של ישראל
ב. רמת המעורבות הנדרשת
ג. בישול במיקרוגל, כבישה במלח/חומץ ע"י גוי
ד. האם כולל צליה על ידי גוי
ה. אפייה על ידי גוי (פת, עוגה)
ו. האם הותר לחולה שאין בו סכנה
ז. בישל הגוי כמאחל בן דרוסאי והיהודי השלים את הבישול – האם הותר באכילה

מקורות: גמרא, עבודה זרה, דף לח, ע"א, ע"ב, הרמב"ם, מאכלות אסורות, פרק יז מהל' יד עד הל' כא ועד בכלל

בישולי גויים ופת גויים אינם אסורים משום החשש של דבר איסור במאכל או במאפה (כמו בחלב גויים או גבינת גויים), אלא כל מטרת הגזרה היא משום חתנות, כלומר הרחקה בין היהודים לגויים כדי שלא ליצור קירוב לבבות.

נאמר במשנה במסכת עבודה זרה דף לה' עמוד ב' (פרק ב' משנה ו'):

ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהן רבי ובית דינו התירו השמן והשלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו והחילק וקורט של חלתית ומלח שלקונדית הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה:

וכתב רבינו בפירושו למשנה:

רוב אלה הדברים, כגון הפת והשלקות ודומיהן, אמנם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם, כדי שלא נימשך בהתערבנו עמהם להתפקרות במה שאסור, והוא ענין אומרם משום חתנות. ואלה הדברים הם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו, כמו שביארנו בתחילת שבת (פרק א' משנה ג'). וזה שתראנו אוסרים שלוקיהם אין הם הדברים שיבשלו בכליהם, לפי שזה ייקרא גיעולי גויים, ואמנם הם הדברים אשר אין בהם גיעולי גויים ולא ספקם, אלא נאסרו משום דבר שנגמרה מלאכתו על ידי גוי, לפי שהחכמים אסרו בגלל ההרחקה מהם גם כל מה שיבשלו גוי, ואפילו בישל דבר שלנו ברשותנו, אלא אם כן יהיה אותו הדבר נאכל כמות שהוא חי, או אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת באותו המקום, שאינו נאסר אם בישלו גוי משום בישולי גויים. ואל יתחלף לך איסור בישולי גויים באיסור גיעולי גויים, וכבר ביארתי לך זה. ואמנם השמן, הרי פסק ההלכה ששמן הגויים מותר. ופיתם, ייראה מתלמודנו הבבלי שהוא אסור, אבל פת השוק אשר מוכרים מוכרי הפת איסורה יותר קל ויותר קרוב להתר מפת הבתים, ובנסיעות ובשעת הדחק היא מותרת, והדבר חוזר לדעתי למנהג המדינה, כמו שביארתי בפסחים.

העולה מדברי רבינו בפירושו למשנה:

  1. איסור בישולי גויים אינו נוגע לאיסור גיעולי גויים. גיעולי גויים כולל איסורי אכילה ואילו בישולי גויים מדבר על מאכלים שאין בהם איסור הלכתי אלא נאסרו משום חתנות.
  2. פסק הלכה ששמן גויים – מותר.
  3. פת גויים – יש לחלק בין פת בעל הבית שהיא אסורה לבין פת הנחתום ששבשעת הדחק מותרת.

ופירושו למשנה בפסחים פרק ג' הלכה ב' כתב רבינו:

בא בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכיון שבחמץ של גוי אינו עובר על ציווי ה' לא יראה לך חמץ הרי הוא מותר ואפילו באכילה, ואמר בהנאה בגלל אמרו בבבא השניה ושל ישראל אסור בהנאה. ובירושלמי אמרו שזה שאמר מותר בהנאה שמשמע שהוא אסור באכילה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת גוים, ומשום כך נאסרה אכילתו לא משום חמץ, ואמרו אבל באתרא דנהיגי לאכל פת גוים מותר באכילה. משמע מכאן שדין פת גוים תלוי במנהג, והמנהג אצלינו באיי ספרד לאכלה. והואיל ועבר ישראל על ציווי ה' לא יראה אם היה החמץ שלו, קנסינן ליה ואסרנוהו בהנאה אפילו לאחר הפסח.

מפירוש רבינו עולה שאיסור פת גויים תלוי במנהג והמנהג בספרד הוא לאכול פת גויים. ומארי מבאר שמשנה זו עוסקת בפת נחתום שאיסורה תלוי במנהג, אבל פת בעל הבית לכולי עלמא אסורה.

וכתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז:

ט  ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים--עד שלא יתערבו בהן ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן:  אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שלא לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שלא לחוש לגיעוליהן.

י  כיצד:  לא ישתה אדם במסיבה של גויים, ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה השותה מכליו לבדו; ואם היה רוב המסיבה ישראל, מותר.  ואין שותין שיכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן; ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השיכר לביתו ושתהו שם, מותר:  שעיקר הגזירה, שמא יסעוד אצלו.

אנו למדים שאיסור בישולי גויים ופת גויים הוא משום חתנות ואפילו בדברים הכשרים למהדרין. כי אכילה משותפת מביאה לידי קירוב דעת ועלולה להביא לחתנות.

לגבי איסור פת גויים, מבאר רבינו:

יב  אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מן הנחתום הגוי, במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק.  אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל:  שעיקר הגזירה משום חתנות; ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן.

יג  הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש--הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת; ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור--התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.

אנו למדים שבשעת הדוחק אפשר להקל בפת גויים של נחתום. אם ישראל הדליק את התנור או אפילו ניער האש מעט או שכבש את האש או שרק השליך גזיר עץ לתנור – הרי הפת מוכרת כי הרי אין בדבר אלא משום היכר.

לגבי בישולי גויים כותב רבינו:

יד  גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי--הרי אלו מותרין.  ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות:  אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן--הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים.

טו  במה דברים אמורים, בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהן; אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן גויים--אף על פי שאינן נאכלין חיין, הרי אלו מותרין.  וכן כל כיוצא בהן--שעיקר הגזירה משום חתנות, שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה; ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חברו עליו.

אנו למדים שאיסור בישולי גויים לא חל על דבר שנאכל כמות שהוא חי וכן על מאכל שאינו עולה על שולחן מלכים. כי דבר שנאכל חי או שאינו עולה על שולחן מלכים, אין אדם מזמן עליו את חברו לסעודה, ולכן אינן בכלל הגזירה.

טז  דגים קטנים שמלחן ישראל או גוי, הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול; ואם צלין גוי אחר כן, מותרין.  וכל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף--מותר; לפיכך אם הניח הגוי בשר או קדירה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדירה, או שהניח ישראל וגמר הגוי--הרי זה מותר.

אנו למדים שאם ישראל מעורב בתהליך הבישול בין בתחילה ובין בסוף (בתנאי שהוא אכן משביח עדיין בבישול), אין במאכל משום איסור בישולי גויים. אולם המעורבות בבישולי גויים צריכה להיות יותר משמעותית מאשר בפת גויים ששם מספיק מעורבות כל שהיא בהדלקת התנור. מה שאין כן בבישולי גויים שהדלקת האש בתנור לא מתירה את המאכל.

יז  דג שמלחו גוי, ופירות שעישנן, עד שהכשירן לאכילה--הרי אלו מותרין:  מליח אינו כרותח בגזירה זו, והמעושן אינו כמבושל.  וכן קליות של גויים--מותרין ולא גזרו עליהן, שאין אדם מזמן חברו על הקליות.

כלומר, אין אומרים בבישולי גויים מליח כרותח ולכן מאכלים מעושנים או מלוחים אינם בכלל איסור בישולי גויים.

לגבי שמן גויים כתב רבינו:

כא  [כב] שמן של גויים, מותר; ומי שאוסרו--הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו:  ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר; ואינו נאסר לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו.

כתב מרן ביורה דעה סימן קי"ג סימן טז:

כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים צריכים הכשר ויש אומרים שאינם צריכים ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא:

נראה שלדעת רבינו אין איסור בכלי הגוי מאחר ואין המאכל אסור מצד עצמו אלא רק מצד חתנות (הגע בעצמך שאם היום השתתף היהודי בבישול, הכלי מותר ולמחרת אם לא השתתף הכלי היה אסור?).

סיכום שיעור במסגרת 'כולל יום השישי' באדיבות ר' ערן חבשוש

 

תאריך: 
23/11/15 י' כסלו התשע"ו
x

Audio Playlist