תשובות לשאלותיך
א.                תימני, שמתפלל עם ציבור ספרדי, ושומע ברכת הגומל על נסיעה מעל 72 דקות. רשאי לענות אמן. ואין צורך להימנע או רק להרהר בלב, בניגוד להגר"ע יוסף, רבים סוברים כי כל אימת שהברכה למברך היא כמנהגו והלכתו, אני השומע רשאי לענות (ראה לפסקי תשובות, אור לציון, הגר"מ אליהו וכן השיב מהר"י קאפח ראה ברכת משה ושו"ת הריב"ד ועוד ועוד). 

ב.     אין האשה מברכת הגומל זה לא רק מנהג, כבר העידו גדולי ישראל בראשונה הכנסת הגדולה מחכמי תורכיה וכל הבאים אחריו כי לא נהגו הנשים בישראל לברך, עד הדורות האחרונים, הן בקהילות ספרד והן בקהילות אשכנז. (ראה לחיבורי טהרת משה עמ' ..). אלא שרבים פקפקו על מנהג זה ולא כאן אפרט לטעמם. ואכן יש מבני אשכנז וספרד עד היום שמחזיקים  במנהג הקדום. ואשרי בני תימן השמרנים שלא למדו לחקות מנהג חדש שמקרוב באו. המציע הראשון לברך בבית הכנסת שלהם (=עזרת נשים) הוא הרב כנסת הגדולה, ורבים הביאו דבריו. ולמעשה בקהילות תימן עד הדר האחרון, וכן בקהילו ספרד וחלק ניכר מאשכנז, למעט בגרמניה ועוד, לא היתה עזרת נשים כלל, ואף בתימן שכבר היה בצנעא בכמה בתי כנסיות לא נשמע מעולם שהאשה אמרה מהעזרה, ואף בעלה לא אמר במקומה וכיו"ב. ואכן אמרו בשם החזו"א וכן משם האדמו"ר מחב"ד והאדמו"ר דברי יציב מקלוייזנבורג ועוד שאין לומר בכל מקרה גם לא מן העזרה, אולם ידעתי והכרתי את הרוח השיוויונית שנושבת אצל הדור צעיר, ואני במקרה זה מעדיף להיות שמרן  ולהחזיק במסורת אבות ואמהות כי העיקר שאינה חייבת כלל בברכת הגומל בכל מצב וצורה והמנהג עדות לכך. ולא ההיפך. 

ג.      בהנחתך בשאלתך זו וקביעתך, לתימני הפוסק כשו"ע בכלל ובפרט בחליטה בביתו. אומר כי הדבר זר לי מאוד מאוד למצוא תימני שנוהג בקביעות כמרן השו"ע, ואם תמצא אחד כזה אשמח להכירו. ולדיוק, למיטב ידיעתי וחקירתי בהתחקות לקהילות תימן המגווונות, אני רק מכיר שיש תימנים שבפרט זה או אחר הם נוהגים כמרן והעיקר כדברי התלמוד הגאונים ורבינו הרמב"ם, ולא מצאתי ולא ראיתי כשו"ע באופן גורף. ואם יתן השם ואזכה להוציא לאור רשימתי לזיכוי הרבים, קונטרס "לא נהגו" "לא נהגנו" ובין היתר עמדתי שם על מאות מנהגי תימן לא מבעיא בקהילות בלדי אלא אפילו בקהילות שאמי האומרים בפיהם שנוהגים ע"פ השו"ע או האר"י שאין דבריהם מדוקדקים. כך שאין תימני שנהג בכל כשו"ע בצורה גורפת. ורק אם יש לו מנהג מאבותיו בפרט זה או אחר כשו"ע כמנהג אבותיו שקדמו, שאני. 
ולמנהג החליטה, כפי הידוע גם השתילי זתים בראשי בשמים על יורה דעה הבין בדעת מרן השו"ע שיש לחלוט לכתחילה ע"ש (אגב, כן היא הבנת האור לציון שהוא ספרדי שהעיקר לדברי מרן להחמיר בחליטה, אלא שכתב שמנהג הספרדים שלא כמרן ע"ש). ולהוי ידוע לך, כי היו מקומות התימן שלא השתמשו בביטוי חליטה, אבל לא משום שלא עשו, אלא במציאות אשה תימנית אורגנאלית מקורית היתה עושה זיפ'אר לפני כן ולא אחרת, ולמי שבוחן זה בעצם חליטה בפועל. 
ונ"ל מיותר לחפש תלת ספיקי ספיקות בכדי להתיר מנהג יפה זה, כי מנהג זה מצוי בתורת הגאונים והרמב"ם וברור שזאת היתה גרסתם בתלמוד, ראה באורך בהעמק שאלה לנצי"ב על השאילתות,  ולסברת הערוך השולחן אולי היא נשמעת יפה לאוזן, אולם כבר הפריכוה כי לא מצאנו בדברי רבינו המצריך חליטה שחילק ותלה בשיעור המליחה, אלא סתם ולא חילק, ומעשה אבות ואמהות יוכיח שרבים נהגו למלוח יותר משיעור מיל ובכל זאת עשו חליטה. ולענ"ד ערוה"ש רצה להצדיק מנהגם גם אליבא דהרמב"ם שהוא גדול הפוסקים.