כנס בין-דתי: ההתמודדות עם החילוניות והנגשת האמונה בימינו

השבוע התקיים בירושלים כנס בין מנהיגים דתיים מכל העדות והזרמים בישראל.
את הרבנות הראשית לישראל יצגו הרבנים הראשיים לישראל הראשון לציון הרב יצחק יוסף והרב הראשי דוד לאו יחד עם חבר מועצת הרבנות הראשית הרב רצון ערוסי, מנכ"ל הרבנות הרב משה דגן ומנכ"ל הרבנות הראשית לשעבר מר עודד וינר.
כיבד בנוכחתו את המעמד הרב הראשי לבריטניה הרב אפרים מירוויס ושגריר בריטניה בישראל, מר דייוויד קוורי

הרב רצון ערוסי דיבר במעמד על התמודדויות עם החילוניות האידיאולוגית והעממית ופגעיה.
דבריו קיבלו משנה תוקף בימים אלו של ספירת העומר בהם אנו מתכוננים לקראת חג מתן תורה שהוא המעמד המכונן לקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. מעמד שהיווה אור של אמונה לעם ישראל ומתוך כך לאנושות כולה.

אנו מביאים כאן את דבריו:

החילוניות בימינו

דומה שבאופן כוללני למדי ניתן לזהות שני סוגי חילוניות: אידיאולוגית וחברתית עממית, ואף שיש גם חילוניות מעורבת, שיש בה גם מן האידיאולוגיה, ושיש בה גם מן העממיות, בכל זאת נתייחס לכל אחת מהן, כדי לזהותן ולציין את מאפייניהן.

א. החילוניות האידיאולוגית

בחילוניות זו האדם החילוני סבור שאינו זקוק לדת ולאמונה, הוא בעיני עצמו חכם, מכיר את עצמו, מבין את המורכבות שיש בחיים, ברמת הפרט וברמת הכלל. והוא יכול לפי הערכתו, לקיים חיים פרטיים וחברתיים, שיבטיחו את קיומו ואת מימוש רצונותיו, ואת התנהלות החברה שלו, גם בלי דת ובלי אמונה.

חילוני כזה, בדרך כלל רואה בדת ובאמונה, משהו לא רציונלי, שמתערב בחייו, ויש בו גם כפייתיות ופגיעה בחירותו, ויש שהוא אפילו סבור, שהדת והאמונה הם משהו ארכאי, ואפילו פרימיטיבי.

במסגרת המדינה, החילוניות עומדת על המשמר, שהדת תישאר רק למי שחפץ בה, והיא מונעת ככל האפשר, מלתת מעמד לדת בתחום הציבור. חילונים אלה רואים בדת בתחום הציבורי, משהו שיפגע בדמוקרטיה, ובמודרנה ובחירות הפרט.

עם החילוניות האידיאולוגית לא קל להתמודד, אלא א"כ מכירים היטב היטב את האידיאולוגיה שלהם, יתרונותיה וחסרונותיה.

ב. החילוניות העממית

חילוניות זו היתה מאז ומעולם, בה החילוני פורק את עול הדת והאמונה, רק משום שנוח לו להתנהל לפי מאוויים מתחדשים, חדשים לבקרים. אורח חיים חילוני עממי, יש בו סתירה מובנית. רבים מחילונים אלו הם מאמינים, ויש שאפילו הם מתנהלים ברמה מסורתית במסגרות דתיות ובאירועים דתיים, שבתות ומועדים, אבלות, נישואין וכיו"ב, אבל הם אינם נאמנים ואדוקים בדת, יש בהם משהו מאותם שאומרים, אכול ושתה כי מחר נמות.

עם חילוניות כזו, ניתן להתמודד, אם רק יודעים כיצד להנגיש לחילונים כאלה, את הדת והאמונה, באופן חוויתי וידידותי.

התמודדות עם החילונית האידיאולוגית

עם חילונית כזו אין להתמודד בדרך של שלילת הערכים שהם מאמינים בהם, דמוקרטיה, חירות הפרט, שיוויון ומודרנה. נהפוך הוא, יש להתייחס לערכים אלו בחיוב רב, ולהוכיח להם, שרק במסגרת דתית אמונית, ניתן לממשם אל נכון, מה שאין כן במסגרת החילונית.

להלן דוגמאות:

א. דמוקרטיה בע"מ

מן המפורסמות שכשם שפרצופיהם של בני האדם שונים, כך דעותיהם שונות, ואם כן, כיצד ניתן לקיים חיים ציבוריים, עירוניים, לאומיים, מדיניים וכיו"ב, אם לכל אחד יש את האני מאמין שלו.

בדמוקרטיה החילונית מקיימים מדי פעם בחירות או משאל עם, ובעלי אג'נדה שזוכים לרוב, הם המנהלים את המדינה, או העיר או הקהילה, לפי דרכם, לתקופה שבה נבחרו.

המוסדות שבה נקבעים הכללים או החוקים הם בית המחוקקים, הממשלה, מועצת העיר וכיו"ב. כל נושא נידון במוסדות אלו, אבל ההכרעות בדרך כלל הן פוליטיות. הדיונים במוסדות אלו הם רק ביטוי לקבוצות השונות, ובסופו של דבר מתקבלת הכרעה, על פי רוב של הרוב הפוליטי השולט.

לא כן במסגרת הדת. אעפ"י שיש משקל גדול לשכלו של האדם ולשיקול דעתו, יש לו ערכי נצח, שאותם הוא קיבל מכח הדת והאמונה, והם שווים לכל הקבוצות השונות, ודבר זה מצמצם את המחלוקת. למשל, הפלות עוברים, שלא לצורך הצלת האם, או לצרכים מיוחדים ביותר, בגלל מצבו הבריאותי של העובד, אסורות, לפחות מזמן מסוים של ההיריון, כגון אחרי 40 יום. לא כן בחברה החילונית, יש מי שיתיר הפלה בכל מקרה, ויש מי שיצמצם.

בוויכוחים במוסדות הקובעים את הכללים והחוקים, נועדו לכך שכל אחד ינסה לשכנע את זולתו, או להשתכנע מזולתו, כי האמת היא אשר צריכה להתברר, והיא המחייבת, והכרעת הרוב, לא נעשית על בסיס פוליטי אלא ענייני, פעמים נראו דברי בית שמאי לבית הילל, ופעמים נראו בית הילל לבית שמאי. בדמוקרטיה הלכתית כזו, אין המיעוט מרגיש מקופח ונשלט ע"י הרוב, שזכה בבחירות לכל ארבע שנים, כי כאמור, יש ודברי המיעוט מתקבלים.

ב. חירות הפרט והשתעבדות ליצרים

גם החילוניות האידיאולוגית מבינה שאין אפשרות להעניק לכל פרט מקסימום של חירות, שהרי אין אדם רשאי להתנהג ככל העולה על דעתו. כי אפשר שהוא יזיק לזולתו, ואפשר שבהתנהגותו הוא יהיה בבחינת מיטרד לציבור, כגון אם יתהלך ברחוב עירום ועריה, אבל כל שאין הפרט מזיק לזולת או לציבור, לכאורה, לפי התיזה החילונית, רשאי הוא לנהוג ככל העולה על דעתו, לשתות לשכרה, לשתות סמים, להתרועע עם נשים, ואפילו עם בני מינו וכיו"ב.

לא כן בחברה הדתית. יש חירות לפרט מזולתו, אבל יש ערכים אלוקיים מנחים שתכליתם להציל את האדם מלהיות משועבד ליצריו, כדברי חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ומתנהל לפיה". לפי החברה הדתית, לא די בחירות האדם משלטון זולתו כלפיו, אלא יש צורך בדאגה לחירות הפרט מפני עצמו, מפני יצריו.

ג.  המודרנה ומפגעיה

אין ספק שבימינו הטכנולוגיה מתפתחת בצעדי ענק, ואי אפשר לו לאדם, שלא להכיר ושלא להשתמש בכלים האלקטרוניים וכיו"ב. אך שוב אנו עומדים בפני הבדל בין הגישה החילונית אשר משתלבת בקידמה המודרנית, ואינה שמה לעצמה חסמים וסייגים, ורבים נופלים חללים, לא רק צעירים אלא אפילו מבוגרים.

לא כן החברה הדתית. בד בבד עם השימוש בקידמה, הדתיים משקיעים וצריכים להשקיע בחינוך לערכים, כדי להציב בפני האדם את האתגר של האדם, ששומר על טוהר נפשו מפני יצריו, בגלל אמונתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור ויש חיי העולם הבא, חיים מלאכיים, לכן היא מחנכת לפי הכלל, איזהו גיבור הכובש את יצרו, היא מפארת את שכל האדם, ועל כן מברכים כל יום עוטר ישראל בתפארה, אבל היא גם מזהירה מפני החלק היצרי המיני, ועל כך ניתקנה ברכה, לכל יום, אוזר ישראל בגבורה. לכן החברה הדתית משתמשת במודרנה, אבל היא שמה לה חסמים וסייגים.

ד. האמנם שוויון חברתי

החברה החילונית האידיאולוגית, רוממות השוויון החברתי בגרונה, אבל רק בגרונה, ושבת תוכיח. חברה זו התנגדה לחוק השבת. כי היא מתנגדת לשבת דתית. ולכן היא חוקקה "חוק שעות עבודה ומנוחה", חוק סוציאלי, לפיו כל עובד זכאי ליום אחד בשבוע למנוחה, דהיינו שלא יעבוד במקום עבודתו. היהודי ביום שבת, המוסלמי ביום ששי והנוצרי ביום ראשון. בפועל בית המשפט בישראל התיר לגופים שונים ורבים לעבוד בשבת, אל על, מסעדות, תחנות דלק, רשות השידור, ועתה מרכולים, ועוד היד נטויה, כנראה תחבורה ציבורית. כך שהעובדים בגופים אלו נאלצים לעבוד בשבת, מבלי שיש יום מנוחה ויום משפחתי, והם כמעט כמו עבדים, ועובדים דתיים שיסרבו לעבוד בשבת, לא יתקבלו, וכך הם יקופחו ויופלו לרעה. האם להתנהלות כזו ייקרא שוויון חברתי?!

לא כן בשבת הדתית. מובטחת מנוחה אמתית לכל אחד, ואפילו לבעלי חיים. "למען ינוח שורך וחמורך ובהמתך". כך שהשבת הדתית מבטיחה רווחה ושוויון לכל אחד, מלבד הערך הקהילתי והאמוני שבה.

ההתמודדות עם החילוניות העממית

כאמור, יחסית, ניתן להתמודד עם החילוניות העממית, אבל יש צורך באורך רוח, בגישה ידידותית, ומקרבת, ולפעול באופן מושכל וחווייתי.

א. סור מרע

קודם כל סור מרע, ואח"כ ועשה טוב, וסור מרע, קודם כל צריך להיות מופנה אלינו הדתיים והמאמינים. יש פעמים, שאין אנו משמשים דוגמה חיובית, אלא ההיפך, דוגמה שלילית ודוחה. וחילונים עממיים, יש ומתרחקים מן הדת בגללנו, או בגלל יחס לא נכון, כלפיהם.

אני מכיר הרבה חילונים כאלה, אשר התרחקו מן הדת, הן בגלל שהוריהם או מוריהם, או רבניהם לא התנהלו בצורה נכונה בלשון המעטה, וכך גרמו לבניהם או לתלמידיהם או לצאן מרעיתם להתרחק מן הדת. ויש מהם, שאפילו התרחקו מן הדת, בגלל הערות פוגעניות של אנשי הדת כלפיהם, במקום להבינם ולקרבם.

ולכן צו השעה, שאנחנו אנשי הדת, נסור מרע, מכשלים אלה, אבל גם נפנה אליהם בחכמה, ונראה להם את הרע שיש במעשיהם, כגון נזקים לעצמם, ע"י חיי תאווה, נזקים לבני משפחתם, או לקהילתם, ונשפיע עליהם, קודם כל וראשית לכל, לסור מרע, למנוע נזקים מעצמם ומאחרים ע"י התנהגותם.

ב. עשה טוב

כאמור, אחרי סור מרע, עשה טוב, עלינו כאנשי דתי להציג בפניהם את חיי הדת המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים, שיש בהם חוויה, שיש בהם הרגשה טובה לכל המשתתף בהם, ולהראות להם את הטוב שבהתנהגות הדתית, שאינו קיים בהתנהגות החילונית העממית, כגון לקיים מסיבות עונג שבת שבאמת מענגות, ולהשוותה עם חיים של הוללות ודיסקוטקיה.

באין חזון יפרע עם

עלינו להציג בפני אחינו החילונים בין האידיאולוגיים ובין העממיים, שאי אפשר לה לחברה להתקיים בלי חזון, ושלפי הדת והאמונה, יש חזון לאדם ולאנושות כולה. שאט אט האדם והחברה האנושית ישכילו יותר ויותר, ויתוודעו לערכי הדת והאמונה, "ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים", שאז ורק אז תיגאל החברה האנושית גאולה רוחנית שיש בה שלום ושלמות רוחנית.