נאמר במשנה במסכת ברכות דף יז עמוד ב':
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שלפני המטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין ואלו ואלו פטורים מן התפלה קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים (נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון):
העולה מדברי המשנה שאלו העוסקים בנפטר פטורים מקרית שמע ותפילה מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה.
במשנה בדף טז עמוד א' נאמר:
האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה חתן פטור מק"ש לילה הראשונה ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה ומעשה בר"ג שנשא אשה וקרא לילה הראשונה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפי' שעה אחת:
במשנה אנו רואים את הפטור של החתן מקרית שמע מדין עוסק במצווה ואולם מדברי רבן גמליאל משמע שלמרות שהוא פטור אם הוא רוצה הוא רשאי לקרוא.
אולם להבדיל מהעוסקים בקבורה, הפטור של החתן הוא מצומצם יותר – רק בקרית שמע.
השאלה היא האם אונן פטור ממצות מדין עוסק במצווה פטור מן המצווה או משום טעם אחר?
נפקא מינה, אם האונן יכול לקיים את המצוות אם הוא רוצה לקיימן, כגון שנפטר נמסר לטיפולה של חברה קדישא, או במקרה שהנפטר נמצא בחו"ל ויעברו עוד מספר ימים עד לקבורתו בישראל.
בגמרא בדף י"ז עמוד ב' נאמר:
מוטל לפניו אין ושאינו מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה.
אנו רואים שאונן (אדם שמתו מוטל לפניו) אסור גם בדברים שפוגעים בכבוד המת כגון לאכול לפני המת.
בתלמוד הבבלי לא מובא הטעם לפטור ממצוות של האונן.
רש"י בפירושו למשנה משווה בין דין אונן לדין חתן שכמו שחתן טרוד בליל החתונה ולכן פטור מקרית שמע מדין עוסק במצווה פטור מהמצווה, לכן גם אונן שטרוד בקבורת מתו בגדר של עוסק במצווה פטור מן המצווה.
ומטעמו של רש"י התפתחה שיטת הלכתית אצל חכמי אשכנז (ר"ת בראשם) שכל שיש מי שיטפל בקבורת הנפטר, הרי האונן חייב בקיום המצוות. ר"ת בעת שנקברה אחותו, קיים את המצוות מאחר וקבורתה מוטלת על בעלה.
ולכאורה קשה על פירוש של רש"י, איך ניתן להשוות בין חתן לאונן כי הרי חתן פטור רק מקרית שמע וחייב בשאר המצוות (תפילה ברכות וכדומה) בעוד שאונן פטור מכל המצוות.
בירושלמי נשאל האם אונן יכול להחמיר על עצמו ולקיים את המצוות וזה קשור לשאלה נוספת מה הטעם שאונן פטור מן המצוות, האם זה משום כבוד הנפטר (כמו שאסרו לאכול בפני הנפטר) או משום שהוא משום שהוא צריך להתעסק בקבורת הנפטר. ובתלמוד הירושלמי אין הכרעה לשאלות אלו.
ומאחר ובתלמוד הירושלמי אין הכרעה לשאלות אלו, סוברים חכמי אשכנז שכל שאין טרדה בקבורת הנפטר, כגון שמסרו את הנפטר לחברה קדישא, יש להחמיר ולקיים את המצוות.
כתב הרמב"ם בהלכות קרית שמע פרק ד':
א נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, פְּטוּרִין מִקִּרְיַת שְׁמַע; וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹת אוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ, וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, כְּדֵי לְחַנְּכָן בַּמִּצְווֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפָּז בִּדְבַר מִצְוָה מִכָּל הַמִּצְווֹת, פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע. לְפִיכָּךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה--פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע, עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ, לְפִי שְׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה, שֶׁמֶּא לֹא יִמְצָא בְּתוּלִים; וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָעַל, חַיָּב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאִלַּךְ, שֶׁהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, וְלִבּוֹ גָּס בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָעַל.
ב אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה--אַף עַל פִּי שְׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה, חַיָּב לִקְרוֹת, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בּוֹ.
ג מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שְׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבַּל עָלָיו--פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ, מִפְּנֵי שְׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִקְרוֹת. וְאִם הָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת--אַף עַל פִּי שְׁאֵינוּ מֵתוֹ, פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע; וְאִם הָיוּ הַשּׁוֹמְרִין שְׁנַיִם--הָאֶחָד מְשַׁמֵּר, וְהַשֵּׁנִי נִשְׁמָט לְמָקוֹם אַחֵר וְקוֹרֶא, וְחוֹזֵר וּמְשַׁמֵּר, וְנִשְׁמָט הָאַחֵר וְקוֹרֶא. וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת, פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע.
מדברי הרמב"ם ניתן ללמוד שיש לכאורה קשר בין אונן לבין חתן כי הרמב"ם התחיל בהלכה א' שמי שלבו טרוד ונחפז פטור מקרית שמע והסמיך לדין זה את החתן ואת האונן.
בפרק ד' הלכות אבל כתב הרמב"ם:
ו מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר; אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, עוֹשֶׂה מְחִצָּה וְאוֹכֵל; אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה, מַחְזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אֵינוּ מֵסֶב וְאוֹכֵל, וְלֹא אוֹכֵל בָּשָׂר, וְאֵינוּ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵינוּ מְבָרֵךְ, וְאֵינוּ מְזָמֵן, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, וְאֵין מְזָמְנִין עָלָיו, וּפָטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִלִּין, וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
ז בַּשַּׁבָּת--מֵסֶב, וְאוֹכֵל בָּשָׂר, וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְזָמֵן, וּמְבָרֵךְ, וּמְבָרְכִין עָלָיו, וּמְזָמְנִין עָלָיו; וְחַיָּב בְּכָל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. נִקְבַּר הַמֵּת--הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר, וְלִשְׁתּוֹת יַיִן מְעַט כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו, אֲבָל לֹא לִרְווֹת.
ניתן לראות שהרמב"ם לא חילק בדין של אונן בין אם יש מי שטפל בנפטר או לא כפי שהובא בירושלמי וכן הרמב"ם חיבר בין הדין של לא לאכול בפני המת ובדין שהוא פטור מכל המצוות.
משמע איפוא שהטעם העיקרי לפי הרמב"ם הוא כבוד הנפטר כי הטעם של לא לאכול בפני המת הוא משום כבוד המת ומהחיבור של הדינים אנו למדים שהאונן פטור משום כבוד המת כלומר שהוא מצווה מדרבנן לא להסיח דעתו מן הנפטר משום כבוד הנפטר ולכן הוא פטור אפילו מאיסורי דאורייתא (בדומה להלכה שאבלים צריכים לראות עצמם ב-3 ימים ראשונים כמי שחרב מונחת על צווארם למרות שהנפטר מת אחר אריכות ימי ללא ייסורים כי הם צריכים לא להסיח דעתם מהנפטר כמו בתקופת האנינות).
כלומר יש מעין מצווה על האונן לא להסיח דעתו מהנפטר עד לקבורה כחלק ממצוות האבילות.
ועל אף שחז"ל בתקנה זו מבטלים מהאונן מצוות עשה דאורייתא, הרי שבכוחם לתקן זאת בשב ואל תעשה.
ואילו בשבת, בגלל קדושת השבת, חז"ל תקנו שעל האונן לא חשוב על הנפטר משום קדושת השבת ולכן אין דין של אנינות בשבת. בדומה לכך, ביום טוב אם אין גוי שיקבור את הנפטר, הרי שלא חלה על האונן דין של אנינות בגלל קדושת יום טוב.
דבר זה נלמד גם מדברי הרמב"ם בפרק ו' הלכה ט':
[ט] הָאוֹנֵן, רָאוּי לֶאֱכֹל הַפֶּסַח לָעֶרֶב. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם, לֹא הִעְמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בְּדָבָר זֶה בִּמְקוֹם כָּרֵת, אֵלָא שׁוֹחֲטִין עָלָיו; וְטוֹבֵל, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל, כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ, וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמֵּת לוֹ הַמֵּת אַחַר חֲצוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיַּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֵּת קֹדֶם חֲצוֹת--אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו, אֵלָא יִדָּחֶה לַשֵּׁנִי; וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו, וְזָרְקוּ הַדָּם--טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב.
מדובר בהלכה שניתן לקבור את המת על ידי גוי ולכן בגלל שזה יום טוב הרי שחלה עליו אנינות. אולם מאחר והאנינות ביום השני (בלילה) היא מדרבנן הרי שלא העמידו דבריהם בביטול מצוות עשה (אכילת קרבן פסח) שעונשה כרת.
והרמב"ם מוסיף שעליו לטבול כדי שיפרוש מאנינותו ויסיח דעתו, ומבאר מארי:
כלומר, מאחר והאונן מצווה שלא להסיח דעתו מאנינותו, הרי שכדי שיהיה מותר באכילת קרבן פסח, עליו לטבול כדי שייתן דעתו לפרוש מהאנינות.
שולחן ערוך כתב ביורה דעה סימן שמ"א סעיף א':
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו -- קודם קבורה אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר -- אוכל בבית חבירו. אין בית לחבירו -- עושה לו מחיצה ואוכל, ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל.
ובין כך ובין כך -- ואפילו הוא בעיר אחרת -- אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון. ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו. אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים -- לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה. ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו.
וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין -- אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א(.
ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו), ומברך וחייב בכל המצות; חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו.
(ומותר לילך לבית הכנסת בשבת. ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו)
ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום. ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכל שכן בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות.
(י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ)
ובסעיף ג' כתב:
מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו -- משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם:
ובאורח חיים סימן ע"א סעיף א' כתב מרן:
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל עליו לקברו פטור מקריאת שמע ומתפלה ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו (עיין ביורה דעה סימן שמ"א):
ולכאורה יש סתירה בדברי מרן שביורה דעה מעת שמסרו את הנפטר לקבורה משמע שלא חלה עליו אנינות בעוד שבאורח חיים משמע שעדיין פטור מן המצוות.
ועיין במשנה ברורה שלא יכול להשלים מנין.
ומארי הלכה למעשה הורה לאדם שחיכה לנפטר כמה ימים שצריך להגיע לקבורה, שבאותם ימים חלה עליו אנינות ופטור מן המצוות.