האמנם הימין הפוליטי הוא "עדר בהמות"?

1. גינוי חריף לשימוש בכינויי גנאי והתנשאות:

• המשיב פותח בצער עמוק על כך שאנשי רוח וסופרים, שאמורים להיות נאמנים לתרבות המערבית, מנותקים ממקורות היהדות.
• הוא מגנה בחריפות את השימוש בביטויים כמו "עדר בהמות" כביטויים של גסות רוח והתנשאות.
• הוא מצטט את הרמב"ם בהלכות דעות ואת דברי חז"ל על חומרת לשון הרע, המעידה על גאווה והתנשאות ושוללת את השוויון בין בני אדם.
• "אכן באמת הביטוי האומלל של אותו איש אומן, איש תרבות שאמר שמדובר כאן בעדר בהמות מוכיח. כי אכן באמת הדברים נאמרים מתוך גסות רוח והתנשאות."
• המשיב מוסיף כי התנשאות עלולה לנבוע מכפירה, מתפיסה של "אני ואפסי עוד".

2. מעלת הכרעת הרוב בדמוקרטיה וביהדות:

• המשיב מדגיש כי עקרון הכרעת הרוב ("אחרי רבים להטות") הוא כלל ברזל הן בדמוקרטיה והן בתורה, שהקדימה את אומות העולם בגילוי עקרון זה.
• הוא מזכיר את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל ומביא את הסיפור על בת הקול שהכריעה כבית הלל, למרות הטענה שבית שמאי היו חריפים יותר.
• לכאורה, הכרעת הרוב היא העיקרון המנחה באחדות של עם נאור, גם אם יש הטוענים שבצד המיעוט יש אנשים מוכשרים יותר.
• "ולכאורה ההכראה אומרת שאחרי רבים להתות הוא כלל ברזל מוביל באחדות של עם נאור גם אם חושבים שבצד המיעות יש אנשים בעלי דעה ובעלי כשרון כי אין לדברים סוף מאחר וכל אדם יכול לבוא לומר שיכול להיות שבצד הזה של המפה ינשים יש נשים על ידי בכשרון ואין להם חוכמת חיים ולא ניסיון חיים וכד כיוצא וזה ולכן כל עוד מדובר באנשים ברי דעה כולם כשירים לומר את דעתם ואחרי רבים להטות זהו כלל ברזל שהתורה לפני 3000 חדשה אותו ואומות העולם גילו אותו רק מאוחר יותר מאוד מאוד."

3. סייגים והבהרות לעניין הכרעת הרוב:

• המשיב מבהיר כי בהלכה קיימת מודעות לכך שישנם אנשים שאינם יכולים להיכלל בהכרעת הרוב משום שהם "מופקעים מדיה ומדעת".
• הוא מציין את השולחן ערוך שאוסר על דיין להחזיק במחיצתו תלמידים בורים שעלולים לטעות בשיקול דעתם.
• עם זאת, כאשר מדובר בבני אדם בעלי ידיעה בסיסית, הם נכללים בכלל הרוב.
• הוא מביא דוגמה מתחום פיקוח נפש, שם דעתו של החולה גוברת על דעת הרופא אם הוא חש בסכנה, ומיישם זאת לעניין הקיום הלאומי, בו לכל יהודי היושב בציון יש חוכמת חיים וידיעה בסיסית לגבי הסכנות.
• לכן, אין לאף אחד מונופול על האמת, ואין רלוונטיות לטענה שצד אחד מבין בדמוקרטיה יותר מהשני.

4. הבדלים בין דמוקרטיה מודרנית לתפיסה היהודית:

• המשיב מציין כי יש דמוקרטיה בתורה שעולה לאין שיעור על הדמוקרטיה המודרנית, אך לא מרחיב בנושא זה.
• הוא מדגיש הבדל משמעותי בין חופש הביטוי בדמוקרטיה המודרנית ל"חובת הביטוי" בתורת ישראל.
• בתורה, כל אדם חייב לומר את דבריו כדי שהאמת תתברר, וקיימת גם "חובת השמיעה" - החובה של הזולת להקשיב כדי שהדברים יתלבנו יחד.
• הוא מביא את סיפורו של חבר הכנסת צ'רלי ביטון שדיבר אל קירות הכנסת הריקה כדי להמחיש את עליבות הדמוקרטיה המודרנית שמעניקה חופש ביטוי אך לא מבטיחה הקשבה.

5. חומרת הדיבור הגורף נגד ציבור:

• המשיב מדגיש את האיסור החמור בתורה על דיבור גורף נגד ציבור, ומביא כדוגמאות את תגובת הקדוש ברוך הוא למשה רבנו ולאליהו הנביא על דבריהם השליליים כלפי בני דורם.
• הוא מצטט את הרמב"ם על תגובתו לראש הישיבה שתקף את האנוסים, וכן את דברי ישעיהו הנביא על עונשו על שאמר "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב".
• "האומה לא סולחת למי שמדבר באופן גורף שלילי על העם היהודי או קבוצה גדולה ממנו."
• הוא קורא לנהל שיח ציבורי בהוגנות, בהגינות, בהיגיון ובמוסריות, ולא בבוטות ובהתנשאות.

6. קריאה לתפילה ולחיבור למקורות היהדות:

• המשיב מסכם בכך שעל השואל להיות בטוח בהכרעה הדמוקרטית, וקורא לכולם להתפלל שהקדוש ברוך הוא יעורר את רוחם של כולם לשוב למקורות היהדות.
• הוא מדגיש את החוכמה הרבה הטמונה בתורת ישראל ומצטער על כך שאנשי רוח מעדיפים מקורות הגות זרים ומודרניים על פני "מעיינות הנצח" של עמם.
• הוא מסביר כי ייעודו של עם ישראל הוא להיות אור לעצמו ולאחר מכן אור לגויים באמצעות אמונותיו, דעותיו וערכיו, ולא באמצעות דם או גזע.

לסיכום, קטע השמע מציג תגובה מפורטת ומנומקת לשאלה הנוגעת לביקורת על הכרעת הרוב בבחירות על רקע טענות של עליונות אינטלקטואלית ותרבותית של קבוצה מסוימת. המשיב מגנה בחריפות את השימוש בשפה פוגענית ומתנשאת, מדגיש את חשיבות עקרון הכרעת הרוב תוך הסתייגויות מסוימות, מבחין בין תפיסת הדמוקרטיה המודרנית לזו היהודית, ומזהיר מפני דיבור גורף ושלילי על ציבור. לבסוף, הוא קורא לחיזוק הקשר עם מקורות היהדות ולניהול שיח ציבורי מכבד וענייני.