ענבים טבל ודאי שנסחטו לצורך קידוש בשבת - האם מותר בשבת להפריש תרומות ומעשרות? היש עליו תורת מוקצה?

נעסוק במספר סוגיות הלכתיות הנוגעות לדיני שבת, בעיקר סביב הנושא של "טבל" (תוצרת חקלאית שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) ודיני מוקצה, וכן בנושא עירובי חצרות.

נושא מרכזי 1: דיני טבל ומוקצה בשבת

החלק הראשון של השיעור מתמקד בשאלה האם מותר להפריש תרומות ומעשרות מיין שהוא "טבל ודאי" (כלומר, ידוע בוודאות שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות) בליל שבת, לאחר שהענבים נמעכו בערב שבת אך לא הספיקו להפריש. כמו כן, נשאל האם מותר לטלטל יין טבל בשבת.

נקודות מרכזיות וציטוטים:

• איסור הפרשת תרומות ומעשרות מטבל ודאי בשבת: אם לא התנה מערב שבת שיוכל להפריש תרומות ומעשרות, אסור לעשות זאת בשבת כיוון שמדובר בתיקון אסור.
• "ואם לא מאחר במדובר בטבל ודאי ולא בטבל דמאי, אסור לו לתקן את היין הזה ואסור לו להשתמש בזה."
• דין מוקצה על טבל ודאי: יין שהוא טבל ודאי אסור בטלטול בשבת ויש עליו דין של מוקצה.
• "אם מדובר בטבל ודאי אז אסור לו לטלטלו. יש עליו דין של מוקצא."
• התנאה מערב שבת: אם התנה מערב שבת שיוכל להפריש תרומות ומעשרות, מותר לו לעשות זאת בליל שבת ולטלטל את היין לצורך כך. ההתנאה מתירה את הטלטול כיוון שיש אפשרות לתיקון.
• "אם יש לו תנאי מערב שבת, באופן כזה שהוא מתנה שיוכל להפריש תרומות מעשרות, אז מותר לו בליל שבת להפריש תרומות מעשרות... אף על פי שעדיין זה טבל, מותר לטלטלו כי כיוון שיש לו אפשרות של תיקון אז כבר אין עליו תורת מוקצא."
• השוואה לדברי הרמב"ם: הרב מצטט את הרמב"ם מהלכות מעשרות (פרק ט הלכה ט) לגבי הצורך לברר בשפתיים בעת ההפרשה, ומהלכות שבת (פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה י"ט) לגבי איסור טלטול פירות אסורים באכילה כגון טבל.
• "שהרי נאמר בהלכות מעשרות פרק ט הלכה ט כתב רבנו וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת שהריק דין תנאו וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש... שהרי רבנו אמר בהלכות שבת פרק 25 מהלכות שבת הלכה יט. פירות שאסור לאוכלן כגון פירות שאינן מאוסרים אפילו הן חייבן במעשר מדבריהן או מעשר ראשון שלא נצא תרומתו או תרומת מאה או מעשר שני בהקד שלו תוקל קטן אסור לטלטלן אז יוצא איפה פירות טבל אסורים בטלטול."

נושא מרכזי 2: דיני עירובי חצרות בנוגע לאורחים וסוחרים

החלק השני של השיעור עוסק במקרה בו בעל חצר השכיר חלק מבתי החצר שלו לאחרים (סוחרים או אורחים) והשאיר שם חפצים. השאלה היא האם נוכחותם של השוכרים מעכבת על בעל החצר לעשות עירוב חצרות.

נקודות מרכזיות וציטוטים:

• הבחנה בין אורחים עצמאיים לאורחים שתלויים בבעל החצר: אם לבעל החצר יש "תפוסת יד" בבתים המושכרים (כלומר, השאיר שם כלים שאסורים בשימוש או בהזזה על ידי השוכרים), הם נחשבים כאורחיו ואינם מעכבים את העירוב שלו גם אם לא השתתפו בו.
• "בעל החצר שהזכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן אינן אוסרין על הועיל ויש לו תפוסת יד בכל בית מהן נעשו הכל אורחין אצלו."
• כלים המותרים בטלטול: אם בעל החצר השאיר כלים המותרים בטלטול, והוא עלול לבוא ולקחת אותם, אין לו "תפוסת יד" קבועה, והשוכרים נחשבים כעצמאיים ויכולים לעכב את העירוב אם לא השתתפו בו.
• "אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן הואעיל ואפשר שיוציאהם היום ולא ישאר לו שם תפוסת יעד הרי אלו אוסרים עליו עד שיערבו."
• פירות טבל כדוגמה ל"תפוסת יד": פירות טבל, שאסורים בטלטול, נחשבים כ"תפוסת יד" של בעל החצר ולכן הסוחרים המחזיקים בהם נחשבים כאורחיו ואינם מעכבים את העירוב.
• "למדנו לדעת שפירות טבל אם הם נמצאים באותם בתים סחורים, כיוון שהם אסורים בטלטול, אין חשש שהמזכיר יבוא ויקחם ודי גם לא הסוכר ומשום כך יש להם דין של אורחים ודי לנו בעירוב של בעל החצר ואין צורך לקבות עירוב מכל סוחר וסוחר."

נושא מרכזי 3: סתירה לכאורה ויישובה בנוגע להנחת כלי לקבלת טבל שנשפך

השיעור מעלה שאלה בנוגע לסתירה לכאורה בין העובדה שטבל הוא מוקצה ואסור בטלטול, לבין ההלכה המתירה להניח כלי מתחת לחבית יין טבל שנשברה כדי למנוע את אובדן היין.

נקודות מרכזיות וציטוטים:

• איסור "ביטול כלי מהיכנו": אסור להניח כלי כדי לקבל ביצה שנולדה בשבת כיוון שבכך מבטלים את הכלי מייעודו המקורי (להיות ראוי לטלטול) ברגע שהביצה נופלת לתוכו והופכת אותו למוקצה.
• "אסור להניח כלי כדי לקבל ביצה שהצרנגולת מתילה בשבת כי אז אני מבטל כלי מאחנו כי הכלי הזה עד להטלת הביצה בתוכו ראוי לטלטול ועכשיו שהביצה הותלה לתוכו הוא כבר לא ראוי לטלטול ואני מבטל אותו מהחנו ואסור לעשות כן."
• היתר הנחת כלי ליין טבל שנשפך: למרות שטבל הוא מוקצה, מותר להניח כלי מתחת לחבית יין טבל שנשברה כדי להציל את היין.
• "לעומת זאת מותר בפרק כה הלכה כה לעשות חבית של טבל שנשברה כלומר חבית יין של טבל שנשברה והוא פוחד על היין הזה שילך לאיבוד מביא כלי ומניח תחתיה הועיל ואם עבר ותקנו מתכן הרי הוא כמתן."
• יישוב הסתירה: ההיתר להניח כלי ליין טבל נובע מכך שהאיסור העיקרי כאן הוא "ביטול כלי מהיכנו", ובמקרה של חשש לאובדן ממון, האיסור הזה נדחה באופן מסוים. כמו כן, יין הטבל ראוי לתיקון לאחר השבת, ולכן דינו מקל יותר מאשר דבר שהוא מוקצה מחמת גופו.
• "בשביל האיסור של ביטול קלים אנו רואים בטבל הזה שניתן לתיקון מן הרגע שהשבת סתלק אז מחר והוא ראוי לתיקון כבר זה דין קל מחדה לאסור עליו להניע חבית להציל אתנו בגלל העניין הזה של ביטול קלימה אחנו אבל זה לא אומר שהיין הזה לא לא מוקצא היין מוקצא סוג בטלטול אבל כאמור בגלל שהוא ראוי לתיקון ובגלל שחבל על העיניין שלך לאיבוד וכל האיסור רק ביטול כלי מאחנו לצורך העניין הזה זה אינו אינו נחשב כאילו למוקצא במעט האחוזים כך שלא תהיה סתירה בין מה שאנחנו אומרים שטבל הוא מוקצה ואסור בטלטול ובין ההלכה הזו שכביכול כאמור מתירה לנו לשים כלי מתחת לחבית יין שנשברה."

נושא מרכזי 4: הסיבה לדין מוקצה על טבל למרות שהוא ראוי לבעלי חיים ולגוי

החלק האחרון של השיעור עוסק בשאלה מדוע יין טבל נחשב מוקצה ואסור בטלטול, הרי הוא ראוי למאכל בעלי חיים ולגויים, ובמקרה כזה בדרך כלל אין דין מוקצה (כמו לגבי נבלה).

נקודות מרכזיות וציטוטים:

• נבלה מותרת בטלטול: נבלה מותרת בטלטול בשבת כיוון שהיא ראויה למאכל בעלי חיים ולגויים.
• "ובאמת נבלה מותר לטלטל אותה בשבת כי היא ראויה לבעל חיים ראויה לגוי ולכן עלה התורת מוקצא."
• ההבדל בין טבל לנבלה: הסיבה שטבל נחשב מוקצה היא שהוא ראוי לתיקון (הפרשת תרומות ומעשרות), ולכן אדם שומר אותו לעצמו ואינו ממהר לתת אותו לבעלי חיים או לגוי. לעומת זאת, נבלה אינה ראויה לתיקון ולכן אין לאדם סיבה מיוחדת לשמור אותה לעצמו.
• "כי כיוון שהם ראויים לתיקון אז אין אדם מביא יין שראוי לתיקון מביא אותו לגוי או מביא אותו לבהמה אם מתי בן אדם לא אכפת לו שגוי יקח את מה שיש לו לאכול או בהמה כשכבר אין ראוי לתיקון כמו נבלה היא לא ראויה לתיקון אז לפחות לפחות שבעל חיים יאכלו מזה לפחות שהגוי יאכל מזה ויש לו יחסים בינו ובינו אז אבל בדבר שראוי לתיקון בוודאי וודאי שהוא לא יתן את זה לבהמה ולא יתן את זה לגוי ועדין משמר את זה לעצמו ולכן דווקא במאכלות שראויים תיקון הם אלה שאיש עליהם תורת מוקצה אבל מאכלות שאינם ראויים לתיקון ואבל הם ראויים לגויים או לבעל החיים אין עליהם תורה שמוקצת."

בסיום השיעור, הרב חוזר ומדגיש את הקשר בין היות הטבל ראוי לתיקון לבין דין המוקצה שחל עליו