בימים שקורים ב- 2 ס"ת, מדוע אין אומרים קדיש לאחר ספר ראשון? האם אמירת מזמור של יום בין ספר ראשון לשני מהווה הפסק?

שאל השואל ואמר היום ראש חודש תבט שחל בחנוכה ואתמול היה גם כן ראש חודש טבת שחל בחנוכה והוא שם עלב ש קראנו בספר תורה ראשון שלושה עולים בעניין ראש חודש. לאחר מכן החזרנו את הספר תורה ו הוצאנו ספר תורה שני וקראנו בו בעניין חנוכה. ובין ספר לספר אמרנו מזמור של יום. ואז שואל השואל א' למה לא אומרים קדיש בן ספר לספר. ב למה אומרים מזמור של יום? שהרי אולי יש בזה הפסק בין ספר לספר בהתשובה. אמירת קדיש היא דבר שבחובה ואין אדם יכול לומר קדיש היכן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, בכל תנאי שהוא רוצה. זה דווקא הם עשרה מישראל ודווקא במקומות שקבעו חכמים אחרי סיום חובה מסוימת יש בלפני פתיחת מצווה מסוימת אבל אין אדם יכול לומר קדיש בכל מקום שירצה ולכן היום ראש חודש חובה לקרוא בתורה ארבעה עולים זה זוהי הקדושה של ראש חודש ומאחר ראש חודש יותר קדוש מחנוכה העולים לתורה בו הם ארבעה במספר לא פחות אין פוחתין מכך ואילו חנוכה שהוא פחות קדוש הוא כמו התעניות הוא כמו שני וחמישי אז קוראים בו רק שלושה עולים אין פחות משלושה עולים ואם כן אם אנחנו נאמר קדיש לפני שקרה הרביעי יוצא שעשינו הפסק בין השלישי לרביעי והרביעי לא מצטרף לשלישי ויוצא שלא קראנו ארבעה עולים כדין קדושת ראש חודש ומשום כך אסור לומר קדיש בין ספר תורה ראשון לשני במקרה כזה לעומת זאת ביחס לאמירת מזמור. אמירת מזמור היא דבר שברשות וכל דבר שברשות אינו מעלה ולא מוריד. נכון, לכתחילה אין צורך שאדם יתחיל לומר דברים שברשות בכל מקום שהוא ירצה, אבל אין זה בגדר הפסק, אין זה בגדר מיוחד במינו. ולכן בהחלט יכולים לומר דברים ש פשוט בנה דבנה. ראיה לכך בזמן שאנו מזמינים את החתם אז אנחנו אומרים פיוט. ראיה לכך שהיום כבר אנחנו נוהגים כמו שאר העדות אומרים משברך לכל עולה ועולה ולא בסוף לכולם. אז אין זה גדר של הפסק ממש. זה לא רצוי אבל זה לא גדר של הפסק כי זה דבר שברשות ומשום כך אבותינו שמנהגם היה בהוצאת ספר תורה שני בזה אחר זה שלא כמו המנהג בעדות אחרות שגם הוא קדום שמוציאים שני ספרי תורה ביחד והאחד ממתין עד לסיום בקריאה של הסבר הראשון ומיד פותחים את השני, אלא אצלנו מסיימים בראשון ואז סוגרים אותו, מוציאים את השני ומכניסים את הראשון. אוכדי שהציבור לא יעמוד בדממה, בדומם עד לכל ההריך הזה, הנהיגו וזה לא משנה מתי, לומר מזמור כדי שלשמור ולהגן על כבוד הציבור. ומאחר באמירת מזמור זה היא רשות. אם כן, אין באמירה הזו משום גדר הפסק, היא לא כמו קדיש ואפשר. ובאמת הבעל הדי נוהגים לומר מזמור של חנוכת הבית בין ספר ראשון שבו קראנו עניין ראש חודש ובין ספר תורה שני של עניין חנוכה. כי כאמור זה לא גלה של הפסק. ומ כאן תשובה למה שדוקור גברא השיג על השגתי. אני השגתי על מהריץ שהוא זכר צדיק לברכה שהוא גאון עולם אבל גם גאון גדול לפעמים לענו דעתנו ואחרי בקשת המחילה אין נקים משגיעות. מעריץ הנהיג שבמפטיר כשמפטירים את המפטיר כל שבת מיד איך שהמפטיר עולה לתורה, עדיין לא גוללים את הספר תורה, אלא מכסים את היריאה במטפחות. הוא מתחיל את הברכה, הוא מתחיל לקרוא בתורה ואז הם מתחילים לגלול. וזה בניגוד למה שכתוב בגמרא במסכת סותטה דף לט עמוד ב שם נאמרו א' אסור לקורא בנביא, לקרוא בנביא מפלי שקרה בתורה לפני כן, כדי שלא יחלוק רשות לעצמו. כלומר, הקורא בנביא צריך לכם לקרוא בתורה כדי להראות כפיפות של הנביא לתורה. ב' נאמר שם, לא יקרא המפטיר, זה שקרא בתורה ועומד לקרוא בנביא, לא יקרא עד שיגלול את את הספר תורה זה הלכה שבי יהושע בן לוי אמר אותה וגם הראשונה בושבע בן לוי אמר אותה והם הלכות מקובלות נפסקו להלכה ברמבם בשולחן ערוך כולם נפסקו להלכה אומנם נחלקו הדעות למה לא יקרא המפטיר בנביא עד שיגלול ספר תורה רש"י אומר כדי שהגוללים לא יסיחו דעתם מן הקריאה יש אומרים כדי שלא א לגרום למצב כזה שקוראים ב בי ועדיין ספר תורה פתוח כי זה פוגע בכבוד ספר תורה בין כך ובין כך הלכה תלמודית היא ונספיקה להלכה ברמבם בשולחן ערוך שלא יקרא המפטיר עד שיגלול ספר תורה מה עשה מהרית אמר לו מה נעשה עד שיגלול נגיד מרב טובה זה גדל של ההפסק אם נגיד מרב טובחה זה גדל של ההפשק ואז הוא חידש שיותר כדי לא לומר מרובה כי זה גדל של הפסק ובמקום זה לכסות את את היריעה במטפחות המפטיר מיד קורא בנביא ואחר כך מתחילים את הגלילה ויוצא לפי החידוש שלו א' המפטיר שהפטיר בתורה קורא בנביא או תרם גללנו את הספר תורה ב לפי רש"י הגוללים לא ש ים בדיוק את הקריאת הנביא כי הם טרודים בגלל ג' זה לא כבוד הספר תורה שהיא תורה למשה מסיני שקוראים בנביא והספר תורה פתוח אבל הוא העדיף מעריץ העדיף את השיטה הזו על פני אמירת מרב טובחה בנדבנה עד שיגלו את הספר תורה כדי שהציבור לא ישאר בדומיה בזמן הגלילה בגלל שחמדת הימים ספר חמדת הימים ראה בזה גדר של הפסק והחמיר מאוד מאוד בזה. אבל דעה זו של חמדת מים היא דעת מיעות. שכן אמרנו רוב הפוסקים אומרים דברים שברשות אינם מהבים גדר של הפסד. ואנחנו אומרים לא רק בין ספר לספר מזמור אלא אנחנו גם כאמור מוכרים את ה את המברכים בין עולה לעולה באותו ספר תורה. כי זה דברים שברשות ודברים שברשות אינם מאבים הפסק. נכון הדבר רצוי שלו אבל אין שום איסור נכון שבעבר לא אמרו מרב טובח וצודק מבחינה זו דוקור גברא שזה מנהג יותר מאוחר בסדר זה לא מעל לא מוריד שזה מנהג יותר מאוחר אבל אחרי בקשת המחילה העדפה של מהרית לא הייתה העדפה נכונה כי הוא ותר על דין תלמודי שזה מהותי מהותי מאוד כבוד התורה ויטר עליו תמורת חשש רחוק מאוד של חמדת ימים שזה מערבת תובחה הוא גדש פסק שלא לומר שמהרית בימיו בתמימותם עדיין לא ידעו מי מחבר חמדת ימים מה שהיום יודעים שהוא חשוד בשבתאות אבל מעריץ מאוד היה מעריך את הספר הזה בגלל האושר האדיר מבחינת הטעמים של עניינים מסוימים והרבה מצטט ממנו ואבל אז הוא לא היה מודע לכך מי הוא האיש ומה שיחו אבל בין כך ובין כך זה לא כל קשר עם זה העדפה של מהרית וזוהי עיקר השגה שלי למרות שגדול הוא האיש תורה היא וללמוד אנחנו צריכים העדפה של מחרץ היא לא העדפה הנכונה כלומר לא אמירת מרב טובה היא אשר נהבה שינוי גם אם היא שינוי ביום מני הימים מאבות הקדמונים שלא נהגו לומר אבל לא מה שלא נהגו לומר בעבר זה מהווה גדר של הפסק אלא לא נהגו יש דברים שלא נהגו ועשו ויש דברים שנהגו ואין בזה איסור ולכן אמירת מרב טובחה שבעבר בעבר רחוק לא נהג ולומר היא כבר יותר טובה או הפחות רעה הפחות גרועה מאשר כל אלטרנטיבה אחרת זה עיקר ההשגה שלי כלי מהרץ ואם כן יוצא איפה לסיכום שאכן באמת אין גדר של הפסק במילה דרשות בין ספר לספר רבי חנן Ja.