כיצד מקיימים נפילת פנים?

תמצית מקורות בנושא נפילת אפיים

מסמך זה מסכם את הנושא של נפילת אפיים על פי המקור שסופק, תוך התמקדות במנהגים השונים, הטעמים להם וההתפתחות ההיסטורית שלהם כפי שעולה מהטקסט.

נושא מרכזי: המקור עוסק בשאלה כיצד יש לבצע נפילת אפיים או נפילת פנים בתפילה, לאור העובדה שקיימים מנהגים שונים בקרב קהילות ישראל השונות (אשכנזים, ספרדים ותימנים). השואל מציין את הבדלי המנהגים שהוא רואה ושואל כיצד יש לנהוג.

תשובת הרב: הרב פותח בכך שאכן יש מבוכה רבה ומנהגים שונים בנושא זה, ומבטיח לבאר את הדברים על פי דברי רבנו (הרמב"ם), השולחן ערוך ומנהגם או מה צריך להיות מנהגם.

עיקרי הדברים והמנהגים השונים:

1. הקדמה - הלכות תפילה (הרמב"ם): הרב מזכיר את דברי הרמב"ם בהלכות תפילה, פרק ה', הלכה א', על שמונה דברים שהמתפלל צריך להיזהר בהם, ביניהם "השתחוויה". בהלכה י' מתואר אופן ה"קריעה" (כריעה) בתפילה ולאחר מכן פסיעה לאחור ונתינת שלום.

• הרמב"ם מתאר את ה"קריעה" ככריעה עד ש"יתפקקו כל חוליותיו שבשדרה ויעשה כקשת". הרב מסביר על פי מורו שהכוונה היא להטות ראשו ולא לכרוע במותניו, כפי שמתואר בשולחן ערוך.
• בהלכה י"ב הרמב"ם מציין שכל הכריעות הללו צריכות להיות באופן זה.

1. נפילת פנים על פי הרמב"ם (הלכה י"ג): לאחר סיום ה"קריעה" החמישית, המתפלל יושב ארצה ונופל על פניו ארצה ומתחנן. זוהי נפילת פנים.

• הרמב"ם מבחין בין "קריעה" (כריעה על הברכיים והנחת הידיים על הפנים) לבין "השתחוויה" (פישוט ידיים ורגליים עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ).
• הרב מציין כי לאחר התפילה יש הנוהגים ב"קידה" ויש הנוהגים ב"השתחוויה", ומדגיש שהרמב"ם מבאר את עניין ה"השתחוויה".
• אסור לעשות "השתחוויה" על אבנים אלא במקדש, ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו באופן מלא אלא אם כן הוא יודע שהוא צדיק כיהושע, אך אדם רגיל מטה את פניו מעט.
• ה"השתחוויה" לפי הרמב"ם היא נפילה על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, אך עם הטיית הראש מעט לצד, כיוון שרק אדם גדול רשאי להשתחוות בפישוט מלא.

1. מנהג ה"קידה" על פי רב סעדיה גאון ומנהג תימן: הרב מציין שהרמב"ם לא ביאר את עניין ה"קידה", ומביא את דעת מורו שנהגו בנפילת פנים לעשות "קידה" כמו רב סעדיה גאון ולא "השתחוויה".

• ה"קידה" לפי רב סעדיה גאון, כפי שנהגו אבותינו בתימן, היא שכיבה על הצד השמאלי: הרגל השמאלית מקופלת והמתפלל נשכב עליה ועל כתפו השמאלית על הרצפה, כאשר הרגל הימנית מונחת על הרגל השמאלית והראש פונה לשמאל. הרב מציין שיש להם תיעוד וידאו של זקנים בתימן המדגימים מנהג זה.
• "ושם הדבר מודגם עכשיו לעומת זאת רבותיי אצל אחינו האשכנזים נאמר כאן בסימן קלא בשולחן ערוך שכשנופל על פניו נהגו להטות על צד שמאל..."

1. מנהג האשכנזים על פי השולחן ערוך והמשנה ברורה: הרב מצטט את השולחן ערוך (סימן קלא) ואת המשנה ברורה המתארים את מנהג האשכנזים בנפילת פנים: הטיית הפנים על צד שמאל, ובשחרית כאשר התפילין על יד שמאל - על צד ימין (מכבוד התפילין). בערבית או כשאין תפילין - על צד שמאל.

• המשנה ברורה (סעיף קטן ג') מעיד שבימים הראשונים מנהג נפילת אפיים היה בדרך של "קידה" (כמו מנהג תימן) - נפילה על פניו ארצה ללא פישוט ידיים ורגליים.
• כיום, האשכנזים לא נוהגים ליפול על פניהם ממש, אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בבגד (ולא רק ביד, כי היד והפנים נחשבים גוף אחד).

1. מנהג הספרדים ועדות המזרח על פי הזוהר: הרב מתאר את מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא ליפול על פניהם כלל באמירת מזמור "לדוד ה' שפתי תפתח" ו"אבינו מלכנו".

• הטעם לכך מובא על פי הזוהר הקדוש (סוף פרשת במדבר), לפיו הנופל על פניו ואינו מכוון את ליבו כראוי באמירת מזמור זה עלול חס ושלום להסתלק מהעולם בקיצור ימים ושנים.
• לכן, הספרדים נוהגים לומר את המזמור כדרך קריאת תהילים בלבד, בישיבה זקופה.

1. מנהגו האישי של הרב והמלצותיו: הרב מציין כי בעקבות השינויים במנהגים והחשש מאי-הבנה מצד הסביבה, הוא נוטה לכרוע בנפילת פנים על הברכיים ולהטות לצד שמאל קרוב לרצפה כ"תזכורת" למצב ה"קידה" האמיתי (שכיבה על צד שמאל).

• הרב מסביר שאם היה נוהג ב"קידה" מלאה, אנשים עלולים לחשוב שנפל או שהוא חולה בנפשו.
• הוא מקווה שככל שירבו התלמידים המודעים למנהג אבותיהם, יוכלו לשוב למנהג ה"קידה" המלא.
• "אז לכן אני נותן תזכורת על ידי צורת קידה שעוד לא היא לא הכידה האמיתית קרובה קצת קצת על מנת להזכיר זכורת עד שירבו חיילינו שהולכים בדרך השם אז נזכה לעקידה הזו רבי חני בןקש"

סיכום:

המקור מציג תמונה מורכבת של מנהגי נפילת אפיים בקהילות ישראל השונות, עם שורשים בהלכה (הרמב"ם) ובמסורות עתיקות (רב סעדיה גאון). הוא מתאר את מנהג ה"השתחוויה" המלאה (נפילה על פנים בפישוט ידיים ורגליים), את מנהג ה"קידה" (שכיבה על צד שמאל כפי שהיה נהוג בתימן), ואת השינויים שחלו במנהג האשכנזים (הטיית ראש וכיסוי פנים). לבסוף, הוא מסביר את טעם הימנעות הספרדים מנפילת פנים מלאה בשל דברי הזוהר, ומציג את פשר מנהגו האישי של הרב כפשרה וכזיכרון למנהג הקדום.