כלים החייבים הכשר ע"י ליבון, האם ניתן באמצעים ביתיים להגיע לעוצמת אש מתאימה לדרישות ההלכה?

שאל השואל ואמר מה הוא ליבון כלומר כלים אשר טעונים ליבון כדי להכשירם האם כמו שכתב רבנו במאכלות אסורות פרק 17 הלכה ד' ששפודין ועשקלאות שהשתמשו בהם לצלי נבלות וטרפות ואין נוזל אלא הכל יבש. רבנו כתב שהם טעונים ליבון עד שתנשר כליפתן ומרן כתב בהלכות פסח סימן תנא סעיף ה כלים שנשתמשו שנשתמש בהן בחמין כפי תשמישן ככ שרן אם תשמישן אה רק רגע סליחה סעיף ד לא ה נאמר כך כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודין והסכלאות וכיוצא בהן צריכים ליבון והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות נתזין מהם אז אומר השואל מה באמת ה אם וכיצד מכאן לבוא ולבן כלי עד שתנשר כלפתו. איך זה נמדד? ושנית מה זה עד שיהיו ניצוצות נתזין? הרי איננו רואות שמלבנים ואין ניצוצות נתזין. אז מה זה עד שניצוצות נתזין? הוא אומר שמסגר אחד אמר לו שעל מנת שמתכת תתלבן עד שתתאדם. ממש תהיה אדומה אדומה יש צורך בחום בסביבת 600 מעלות אז מה מה אתם מה באמת הוא הליבון לאותם כלים שכשרם טעון ליבון תשובה באמת בדיני מאכלות אסורות להבדיל מדיני פסח שתכף נתייחס אליהם ניתנו שתי הגדרות בבבלי נאמר עד ש אשר כליפתן בירושלמי נאמר עד שיהיו ניצוצות ניתזים ובאמת שחכמי ההלכה בררו בינם לבין עצמם האם מדובר בשתי הגדרות שונות או שמה הם שתי הגדרות שהם מתכוונות לאותו מעשה רק זה מבטא את העניין של תנשר קריפתן וזה מדבר על ניצוצות נתזין אבל זה באותו חום באותה עוצמה ללא הבדל אז כאמור חכמי הלכה היו בספק הם מדובר בשתי רמות של ליבונים באמת אה בדבר הזה נראים הדברים שמדובר בשתי הגדרות של רמה אחת וכוונת העניין הוא כך כלי שטעון ליבון, להבדיל מכלי שטעון הגעלה. איננו צריכים לנקות אותו היטב לפני הכשרה. כלי שטעון הגעלה, לא תועיל ולא תציא להגעלה, אלא אם כן ניקו אותו היטב היטב. ואז באה הגעלה כדי להפליט את מה שבלוע בדפנותיו, מה שבלוע בתוכו. ולכן לא תועיל הגעלה בלא ניקוי יסודי מוקדם לפני כן. מה שאין כן הליבון הוא לא פועל בשיטת ההפלטה, הוא פועל בשיטת השריפה לשרוף את החמץ מה שנמצא בדופן של הכלי מעליו ובשכבה האלית של הדופן של הכלי. ולכן אמרו חכמים בגמרא בתלמוד הבבלי עד שתנשר כליפתן כלומר אתה מפעיל את האש בכלי המתונף שלא ניקית אותו לפני כן. אש בעוצמה כל כך מרובה עד כדי כך שה אחר כך או שהקליפה יורדת מאליה, לא קליפת המתכת, אלא הכוונה הקליפה הדבוקה בה. או אם אתה מגרד, זה יורד בקלות. אש בעוצמה כזו היא הליבון. כי אש בעוצמה כזו לא מבעיה ששרפה את השכבה של הדבר האסור, אלא גם היא שרפה את הבל. בשכבה העליונה של דפנות הכלי. עכשיו וזוהי ההגדרה של הבבלי והגדרה של הירושלמי עד שיהיו ניצוצות נתזים. מי שמלבן כלים מתונפים. ואני עכשיו לא מדבר על כלים נקיים אלא כלים מטונפים. יראה שהרבה פעמים ניצוצות נת בגלל התינופת אשר נבערת השומנים אלה הניצוצות הנתזים רק מה כלומר כל השכבה השומנית שאתה רואה עוד ניצוץ ועוד ניצוץ ועוד ניצוץ עד כדי כך שאם אתה מעביר את האש על פני הדפנות כבר אין ניצוצות ניתזים פירושו של דבר קלו היסודות החיוניים שבתוך השכבה השומנית הזו והם הפכו להיות עפר ואפר במקרה כזה זהו הליבון הנדרש אז יוצא איפה לעניות דעתנו שיעור אחד הוא ההגדרה הבבלית והירושלמית ואין הכוונה שתנשר קליפת הכלידה היינו חלק מהמתכת נקלף כי אין דבר כזה ואין הכוונה עד שהיו ניצוצות ניתזים מהמתכת עצמה כי אין דבר כזה אלא כמו שתארתי כעת ומכאן לשיטת רבנו ואחר כך לשיטת מרן רבנו במאכלות אסורות דורש ליבון ואילו בהלכות חמץ ומצא פרק חמישי הלכה כג רבנו לא זכר ליבון בכלל לא זכר שפודים והשכלאות שצריך ללבן אותם, אלא רבנו הביא שם דיני הגעלה, אבל לא דיני ליבון. תוצאה מכך מפרשיו היו בספק מה היא עמדתו, מה היא שיטתו ובראשם המגיד משנה. כי יש מחכמי הראשונים שאמרו שחמץ שונה ממאכלות אסורות. מא אסורות זה נבלות זה טריפות מאז ששתמש מאז שמשתמשים בו הוא אסור כל הזמן אסור הנבלות והטרפות אסורים ולכן הכלי נמצא עליו שכבה של איסור הוא בלוע באיסור אבל בחמץ הרי כל מאות השנה הוא התר ואם הוא בולע הוא בולע התר אז עכשיו הוא נהיה אסור אם עכשיו הוא נהיה אסור מה מקום לבוא ולהדרוש ליבון בדרגה כזו גבוהה עד שתנשר קליפתו עד שניצוצצות יוטזים כי הורה בלו התר וכאמור רבנו לא זכר את הלייבון והספק הוא שמה הוא בעד השיטה הזו שיש להקל בדברים שבלי עתן יתר מורי אומר שאבותינו בתימן הסתפקו היה להם ספק בשיטת רבנו אם באמת מה שלא זכר רבנו ליבון הוא בגלל שהיתר הבלע ואין צורך ללבן שום כלי ולכן אבותינו מן הספק החמירו ודברים אשר למשל כמו אה כמו המחתש אבותינו היו מלבנים אותו הם היו הרי קדשים בתוכו, קודשים בתוכו, תבלינים פעמים גם תבואה כלויה. מן הדין אינו צריך אלא הדחה בלבד לפי שהכל צונן. והם אבותינו החמירו בו וליבנו אותו. עכשיו, כלומר, מורי מביא לנו שאבותינו מן הספק החמירו. באמת מה יש ל ספק הרי רבנו לא זכר ליבון והתשובה רבנו לא זכר ליבון אפשר לא בגלל הסברה של הבלה אלא בגלל המציאות דהיינו ששמו להשתמש בשבודין ואסלאות בנבלות וטרפות זה ברור שזה אסור וצריך לבום עד שנשר קריפתם אבל כשאני צול במשך השנה בשר קשה למעדרין מי אומר שיש בזה לחם? מי אומר שיש בצק? אלא זה על דרך השמע. כלומר לא יצויר שיש לנו תבנית אפייה כמו בימינו. התבנית הזו עשויה ממתכת ואופים בתוכה. יכול להיות שהרמב"ם היה מסכים שאכן בשביל להכשיר אותה יש צורך עד שתנשר הקליפה. רק זה לא תנשר קליפת המתכת כמו שאמרנו אלא כמו שהסברנו שישרף כל מה כל השכבה תשרף השכבה הדבוקה בה כל אותם דברים שהם דבוקים בהם אז יוצא איפה עוד אין לנו ביטחון שבאמת השמטת עניין הליבון מכלי חמץ מצה היא נובעת בגלל עמדה הלכתית אולי בגלל עמדה מציאותית שאין אחד תמצא כזה כי בימם כלי האפייה היו בכלי חרסים תנורין ביבין וזה רבנו אמר ששמים בתוכם גחלים עד שזה יהיה לו הט כלומר רבנו דיבר על המציאות שהייתה במהם לא היה במהם מה שנקראת הבניות מברזל שעופים בתוכם ולכן באמת תוצאה מעניין זה לא נוכל להקל לפי שיטת רבנו ולומר קח תבניות ברזל שעפו בהם נקה אותם היטב תגעיל אותם לא נוכל להקל בדבר הזה בשום פעמים באופן אלא רק ליבון רק הליבון הוא כפי שהסברנו אותו עד שנשר תיפה כפי שאנחנו הסברנו אותו אם הוא לא פוחד אם הוא פוחד זה תקלקל אז ברור שהין אין לו אין הכשר לו אותן את הבניות וצריך לגנוז אותם עכשיו חזרה לעניינינו אה מרן כאמור הביא דין ללייבון ואז הדבר פשוט שכל דבר שצריך ליבון אז מה צריכים ליבון אלא מה שהם מצליחים עד שניצוצות ינצו. הם בעצמם עמדו על הקושי איך ניצוצות ינצו. אז אומר הרמה הגהה ויש מקילים אם נתלבן כל כך עד שקש נשרף עליו מבחוץ כלומר אם לבנים איזה שבוד או תבנית אני שם קש מהצד השני. אם הוא גיע על דרגה שהוא יכול לשרף אז זה ה ליבון. כך הוא מסביר וזה לדעתו כבר כולה. אבל דעתנו אין צורך בזה, אלא ניצוצות של הדברים הדבוקים ינצו. אבל בין כך ובין כך, כך הם מצליחים. ויש להם מה שנקרא ליבון קל וליבון קשה. ליבון קשה זה עד שקש יסרף. ואילו ליבון קל פחות מכך. ומבחינים בין כלים לבין כלים לעניין ליבון קל וליבון קשה. אבל היוצא מדברינו הוא שכאמור אצלנו אין הגדרה של ליבון קל ולבון קשה, אלא הליבון הוא עד שתנשר קליפתה הקליפה הדבוקה, בין אם זה נבלות הטרפות, בין אם זה מיני מעפה בתבניות של מתכת, זהו הדין היה והוא פוחד אז היה ינקה ויגנוז עד כאן רבי חנן חנן איפ