האם אירוע קידושין ונישואין מחייב בברכת "שהחיינו"?

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק"

מסמך זה מסכם את הנושאים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט, תוך שימוש בציטוטים רלוונטיים מהמקור. הדיון המרכזי נסוב סביב השאלה האם יש חובה או מנהג לברך "שהחיינו" על ידי החתן בזמן קידושין, ובפרט ביחס לקניין האישה והשמחה הכרוכה בכך.

1. השאלה המקורית וטענות הכלה:

הטקסט פותח בשאלה הלכתית: האם החתן חייב לברך "שהחיינו" בעת קידושי אישה. השואל מציין מקרה בו הכלה הביעה רצון לברך גם היא "שהחיינו" או לפחות "הטוב והמטיב", או שהחתן יברך "הטוב והמטיב" במקום "שהחיינו". טענת הכלה מבוססת על ההיגיון ששני הצדדים שמחים בקשר הנישואין, וכי ברכת "הטוב והמטיב" מתאימה גם לשמחה המשותפת ולא רק לקניין אישי של החתן.

"הכלה אמרה לו לפני כן שאם אתה מברך שהחיינו אני רוצה גם כן לברך שהחיינו או לפחות הטובה מתיב או לפחות או לפחות שאתה תברך לא שחיינו אלא הטוב והמתיב כי הרי כל דבר שהוא קניין לו לאדם ויש לו בזה שמחה וגם לאחרים הטוב לו והמתיב לאחרים ואם כן מדוע רק הוא יברך שחיינו? ולא הטובה מתיב? ולמה היא לא תברך שחיינו? לכאורה גם היא שמחה בקשר הזה וכולי."

2. עמדת הדין והמנהג הרווח:

מבחינה הלכתית, הטקסט מציין כי "באמת מצד הדין אין ברכת שחיינו על נשואי אישה." המנהג הרווח כיום, בו החתן מתעטף בטלית חדשה ומברך "שהחיינו" על הטלית תוך כוונה על האישה, הוא מנהג מאוחר.

"והמנהג שאנחנו שותפים לו לאחרונה הוא ש החתן מתעטב בטלית חדשה, מברך שהחיינו על הטלית החדשה, ומתכוון אגב זה לאישה, אבל מלכתחילה אין חובה לברך שחיינו על ידי החתן בגלל קניין האישה או בגלל קיום המצווה לקדש אישה קדת משה וישראל."

3. מנהג יהודי תימן:

הטקסט מדגיש כי בתימן, למרות שהחתן היה מתעטף בטלית חדשה, הוא בירך "שהחיינו" בזמן קניית הטלית ולאו דווקא בעת הקידושין, וללא כוונה על האישה.

"זהו היה מנהג אבותינו בתימן שאף על פי שהוא התעטף בטלית והתעטב בטלית חדשה הוא ברכת השחיינו בזמן שקנה את הטלית החדשה ולאו דווקא בעת הקידושין כלומר בתימן לא ברחו שחיינו על הטלית החדשה בזמן הקידושים וכיונו לאישה כך היה ב במעמד של כל ה הקידושין."

4. עדות מתוך ספרות השו"ת התימנית:

הטקסט מביא עדות מתוך ספר השו"ת "פעולת צדיק" של מהרי"ץ, שם הוא דן בשאלה האם ראוי לאחוז במנהג ברכת "שהחיינו" בשעת אירוסין, לאור דברים שראה בספר "באר הטב" שאין לברך. מהרי"ץ עצמו סבור שאין מניעה לברך.

"ולאשר שאל האדון על עניין ברכת שחיינו ש שמברך החתן בשעת אירוסין אם ראוי לאחוז במנהג או לא לפי שראית בספר באר הטב יורדע סימן כח דאין לברך כלומר כבר בימי מהריץ ראה חכם מחכמי תימן שכתוב בספר בארטב לא היה לאותו חכם את היורי דעה עם השך כי כי הדברים האלה נאמרו בצורה מקיפה רחבה ומעמיקה על ידי השך בשולחן ערוך יורד סימן כח סעיף קטן ה על מה מברכים שחיינו וכולי."

"ומעריץ דן בעניין וסבור שאין מניעה לברך אכן המברכים שחיינו בשעת קידושי כלה כך חומר מעריץ."

5. הסתייגות של חכמי תימן המאוחרים:

מור"י סאמח, שהוציא את "פעולת צדיק", מעיר כי בתימן צנעא לא נהגו לברך "שהחיינו" בזמן קידושין, וכן לא נהגו כך בתחילה בארץ ישראל.

"ועל זה מעיר מוריס למשחק שהוציא את כל הצדיק הוא אומר בסעיף קטן ב כל זה לנוגים אמנם ענן לא נהגנן בער תמן צנאה וסיבותיה לברך שחיינו וכן פה בארץ ישראל כלומר אפילו מעץ שבארץ ישראל בהתחלה עוד לא מברכים שחיינו על ידי החתן בזמן שהוא מקדש את הכלה."

6. המחלוקת העקרונית בין הרמב"ם לתוספות בנוגע לברכת "שהחיינו":

הטקסט מצביע על מחלוקת יסודית בין הרמב"ם לתוספות לגבי מהותה של ברכת "שהחיינו" והמקרים בהם היא נאמרת.

• הרמב"ם: קבע כללים ברורים על מה מברכים "שהחיינו" על בסיס הסוגיות בש"ס. ברכה זו נאמרת על מצווה שהיא מזמן לזמן (כגון שופר, סוכה), על מצווה שהיא קניין לאדם (כגון ציצית, תפילין), ועל מצווה שאינה תדירה. הרמב"ם מדגיש כי ברכת "שהחיינו" על קניין נובעת מעצם הקניין ולא מהמחזוריות.
• "ובכן אנחנו צריכים לדעת שיש מחלוקת עקרונית בין הרמבם בחבר מרעב ובין התוספות וחבר מראיהם על עצם החיוב של ברכת שהחיינו להרמב"ם יש כללים ברורים שקיבץ אותם מתוך כל הש"ס על מה מברכים שחיינו ומה שלא נכלל בתוך זה לא מברכים."
• "הרמבם בפרק יאלכות ברכות הלכה ט כותב כל מצווה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולב ומקרא מגילה ונר חנוכה וכן כל מצווה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעכה וכן מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי דומה למצווה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו פדיון הבן מברך עליה בשעת עשייה שחיינו."
• "ואם כן יוצא איפה על הקידושי אישה זה לא נופל לא בהגדרה של מצווה מחזורית ולא בהגדרה של קניין כי אף על פי שהוא מקדש את האישה בקניין חלילה חלילה לחשוב שהקניין הזה עושה את האישה לנכס בשבילו דהיינו משעבדת לו כלי כמו קניין קנייני כלים חס ושלום ולכן לא מברכים שחיינו."
• תוספות: נטו יותר אחר הטעם והסבירו שברכת "שהחיינו" נאמרת במקום שיש שמחה. גישה זו רחבה יותר ועלולה להוביל לברכה על כל דבר שגורם שמחה, ולכן הרמב"ם התנגד לה.
• "ואלו התוספות כאילו הלכו אחרזיל בתר טעמה ואמרו שהעניין שהשחיין הוא הוא מקום שיש לו שמחה ואז מקום שיש לו שמחה זה כבר משהו נפרץ. כל אדם ואדם שיש לו שמחה יאמר עכשיו אני מברך שהחיינו ותכף."

7. דברי הרמ"א בשולחן ערוך והדוגמה של שחיטה:

הרמ"א מביא דעה בשולחן ערוך שלפיה חייב לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי דם בעפר" קודם החיסוי. הוא מוסיף בשם הגהה שאדם השוחט בפעם הראשונה מברך "שהחיינו" על הכיסוי ולא על השחיטה עצמה, מכיוון שהשחיטה גורמת נזק לבריה. דוגמה זו ממחישה את גישתו של הרמ"א, הנוטה יותר לכיוון שיטת התוספות, לפיה קיום מצווה בפעם הראשונה מצדיק ברכת "שהחיינו", אך עם הסתייגויות מוסריות.

"אומר הרמה דבר מעניין מאוד בשולחן ערוך יורד דעה סימן כח סעיף ב חייב לברך קודם שיחסה אשר קדשנו מצוותיו וצנו על כיסוי דם בעפר הגה אומר הרמה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על כיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריאה."

"כלומר פעם ראשונה שאתה מקיים מצווה ווא איזה יופי איזה שמחה אני מקיים מצווה פעם ראשונה אז אני מברך ש על שקיימתי את המצווה פעם ראשונה כלומר בר מצווה שמתחיל לקיים מצוות כל מצווה הוא מצווה חדשה שמקיים מכוח הציבוי לפי השיטה הזו מברך שחיינו והיה צריך לברך שחיינו על שחיטה אם פעם הראשונה בחיים שלו הוא שוחט היה צריך לברך שחיינו רק מה אומרים התוספות תראה זה לא יפה מה אתה מברך שחיינו כשאתה מזיק לבריה שוחט אותה ממיט אותה אבל מה תחכה לכיסוי הדם בזמן שאתה מכסה את הדם לברך שחיינו כאילו הנה יש לך עוד איזה תחנה מסוימת ששמה אתה תוכל לברך שחיינו."

8. ביקורת על מנהגים אשכנזיים וחידושים:

הטקסט מביע ביקורת על מנהגים אשכנזיים שהחלו לחדור גם לקהילות ספרדיות ותימניות, כמו ברכת "שהחיינו" של אישה בפעם הראשונה בה היא מדליקה נרות שבת. הרב עובדיה יוסף מתנגד לכך בחריפות, בטענה שאין זה מתאים לשיטתם, שאינה גורסת ברכה על כל שמחה אלא רק על פי כללים מוגדרים.

"דרך אגב האשכנזיות בפעם הראשונה שהאישה מדליקה נר של שבת היא מברכת שחיינו והרב אודס יוצא בתקיפות נגד הדבר הזה שהתחילו להחזיר אותו גם לנשים הספרדיות והתימניות דרך המוסדות של הסמינרים כי הוא אומר מה פתאום זה לא שיטתנו שאיפה שיש שמחה מברכים שהחייענו והוא התנגד לזה בתקיבות כי זה שיטת התוספות שאנחנו לא מקבלים אותה אלא יש כלים."

9. פשרות ומנהגים מאוחרים סביב ברכת "שהחיינו" בנישואין:

הטקסט מתאר כי המנהג לברך "שהחיינו" על טלית חדשה כדי לכלול בכך גם את שמחת הנישואין הוא פשרה שמקורה במנהגים אשכנזיים, הנובעת מהתחושה שיש מקום לבטא שמחה בברכה כזו. עם זאת, מבחינה הלכתית עקרונית, אין מקום לברכה זו על עצם הקידושין.

"ולכן עשו את הפשרות האלה, כל אלה פשרות אשכנזיות, מנהגים אשכנזיים שחדרו ונפוצו בגלל יופ ים, בגלל הרגש שבהם, בגלל שהחמון עם מתחבר אליהם, אבל במובן ההלכתי אין להם מקום."

"אין זו עבירה רבותיי, לברך שהחיינו על טלית חדשה ולהתכוון גם על האישה, אין זה אין זה אין זו עבירה. זה בסך הכל דין פשוט ביותר. רק מה זה מבחינת להכניס מנהגים חדשים ואז לפה כחת רובץ באה קלה ואומרת רגע רגע ואיפה אני בכל העניין למה אני לא מברך את שחיינו למה אתה לא מברך טוב מתיב גם בשבילי גם בשבילך למה אני לא מברך את טובה מתיב זה כל הקשיים האלה נובעים תוצאה מהגישה שהרמבם חולק עליה שכאילו יסוד ברכת שחיינו הוא השמחה."

10. אנלוגיה ממצוות התלויות בזמן וקניין:

הטקסט מביא אנלוגיה מהלכות תמידין ומוספין, שם נאמר שכל המקריב מנחה חדשה מברך "שהחיינו", אך אין מברכים על שתי הלחם שמקריבים בבית המקדש כי אין ברכות של מצוות על מצוות של כלל הציבור. אנלוגיה זו מחזקת את העיקרון שברכת "שהחיינו" נאמרת על קניין אישי או על מצווה שאינה תדירה, ולא על מצווה כללית או על "קניין" שאינו במובן של בעלות על חפץ.

"ומכאן נבין עוד משהו אנחנו מוצאים בהלכות תמידין ומוספין פרק שביעי הלכה יח וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שחיינו כלומר אסור לנו להקריב בבית מקדש מנחה חדשה מתבואה חדשה אלא עד שיקריבו שתי לחם בבית המקדש ואם כן א אם יבוא יהודי לא הכהן שמביא את שתי הלחם. על שתי הלחם אין מברכים שחיינו כי אין ברכות של מצוות על מצוות של כלל ציבור. אלא בכל המקריב מנ מנחה מן החדש החל מחג השבועות. כל יהודי שירצה להקריב מנחה מחיטים חדשות, מיבול חיטים חדש, מאפשרים לו. לפני כן אסור. כל עוד לא הקריבו את שני את המנחה במקדש של שני לחם אז לא יברו לא יתנו לו להקריב מנ מנחה מן החדש אבל מן הרגע שהקריבו והוא בא ממנחה שלוך עצמו שהביא מנחה לבית המקדש על זה הוא מברך שהחיינו אבל לא לא ה לא הכהן בבית המקדש כי כאמור על מצוות שהציבור חייו אין מברכים אשר קשנו במצותיו וגם לא מברכים שחיינו שאם לו כן היו צריכים לברך אשר קצנו בצותיו על קורבנות מוספים של המועדים והיו צריכים ורכב שחיינו על קורבנות מוספים של המועדים."

11. סיכום המחלוקת והעמדה העקרונית:

הטקסט מסכם כי המחלוקת סביב ברכת "שהחיינו" בקידושין נובעת מהגישה השונה בין הרמב"ם, המצדד בכללים ברורים, לבין התוספות, המדגישים את עניין השמחה. על פי גישתו של הרמב"ם, אין לברך "שהחיינו" על קידושין מכיוון שאינם נכנסים להגדרות של מצווה מחזורית או קניין במובן ההלכתי הנדון. המנהג הרווח כיום הוא פשרה שנוצרה בעיקר בקרב קהילות אשכנז, אך מבחינה עקרונית אין לו מקום על פי חלק מהפוסקים, במיוחד בקרב יהודי תימ