והרי אנו מזכירים יציאת מצרים פעמיים ביום בקרית שמע, מה מיוחד בזכרון יציאת מצרים בליל הסדר? האם המצווה היא רק להזכיר יציאת מצרים או לספר על דרך החויה?
האם מדובר רק בהודאה על העבר או שישנו מסר נוסף על יעוד עם ישראל לעתיד? האם חובה לברך ברכות ההודאה למרות שמהלך הגאולה טרם הושלם?
למה דווקא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך?
מצווה מן התורה, לספר ביציאת מצרים בליל הסדר. זוהי בעצם המצווה הגדולה של זכרון יציאת מצרים, אשר אנחנו יודעים שאנו עושים אותה יום יום בקריאת שמע של שחרית ובקריאת שמע של ערבית וכאמור גולת הכותרת בליל הסדר.
אבל כל המדקדק בדברי רבנו הרמב"ם שהם בעצם סיכום של מה שנמצא במדרשי ההלכה, מכילתא וכן במדרשים ובמדרשים ובגמרות יראה שהמצווה מן התורה היא לא רק לזכור יציאת מצרים על דרך הזכירה בלבד, אלא לספר ביציאת מצרים והגדת לבנך על דרך ההגדה והחוויה.
יכול מראש חודש? האם חובת סיפור יציאת מצרים מתחילה כבר אולי מראש חודש ניסן שבו נגאלו?
צריך לומר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור ומונחים בפניך. כלומר, ההאגדה הזו היא לא בכדי אלא הדרך הראיה של קשירת התחברות, קשירת הנוער הצעיר, הילדים אלינו, ואנחנו לאבותינו. התחברות של שרשרת הדורות ותוך נטיעה של האמונה שאנחנו נגיע לגאולה השלמה, שזה רק חלק מתהליך.
ולכן, זיכרון יציאת מצרים כל יום, זה רק זכירה מדרבנן אבל המצווה של זכירת יציאת מצריים שהיא מדאורייתא, היא בליל הסדר ודווקא בליל הסדר, ודווקא בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים בפניך. כי אז כאמור אין זו רק זכירה לעבר אלא זה התחברות העבר התובנה שבהווה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה והאמונה לגאולה עתידה.
אשר גאלנו וגאל את אבותינו
ולכן אנחנו לא לחינם בברכת הגאולה בהגדה בכוס שני אנחנו מודים על העבר. ברוך אתה השם גאלנו, וגאל את אבותינו. ברוך אתה השם גאל ישראל. זה הודאה על העבר. אבל סוף סוף אמרנו גאלנו, אותנו, ואחר כך את אבותינו. מדוע?
כיוון שאנחנו להבדיל מאבותינו קיבלנו תורה ונהיינו לעם, אז מטבע הדברים יש לנו לא רק יציאה מעבדות לחירות אלא אנחנו חלק מתהליך שבו העם היהודי גם ברמת היחידים וגם ברמת האומה כולה צועדת אט, אט, עם עליות ומורדות לקראת שלמות רוחנית ואז היא תקרין על כל האנושות כולה עד לאחרית הימים, ההכרה והתובנה באמונתו יתברך ולכן גאלנו, אותנו וגאל את אבותינו.
שיא השיאים של הגאולה השלמה זה יהיה רק בית שלישי, עם בוא המשיח ואז כבר נהיה מקרינים על כל אומות העולם. כיוון שבבית שני נחרב והניסיון להתמרד מידית ולבנות בית שלישי נכשל ודוכא באכזריות גמורה על ידי הרומאים לכן רבי עקיבא הוסיף בברכת גאלנו, תפילה לעתיד. שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו, ועוד נאכל מן הזבחים ומן הפסחים, נשמח בציון עירך, כלומר עוד נראה בבניין המקדש בבית שלישי יתחדשו הקורבנות ונוכל להגיע לרמה הרוחנית הנחשפת.
לצורך זה, אנחנו צריכים להבין שמושג גאולה הוא רק לעם שיש לו ייחוד, יש לו ייעוד, יש לו ערכים. וזה רק עם שקיבל תורה מסיני.
זוהי הסיבה אשר אנחנו מדגישים בהגדה ואומרים: "ויהיו שם לגוי". מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. ופירושו של דבר שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא שינו את לבושם, ואז ובמורא גדול זה גילוי שכינה. בזכות זה שעדיין אבותינו שימרו על היסודות היהודים יהדותיים שהניח אברהם אבינו, היה גילוי שכינה וחזרו אל חיק האמונה.
כאן המקום להבין, מצד אחד אנחנו אומרים שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם. חנוך, משפחת החנוכי, כלומר שמרו על השמות. ולא לחינם הכתוב, פרט את שמותיהם. ולא רק שהכתוב פרט את שמותיהם החנוכי, הליבני, לבוא לומר שם שמיים עדיין היה בהם.
שלא שינו את שמם או שהיו עובדי עבודה זרה?
אם באמת זהו מצבם, כיצד כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ראשון, שהביא את דבר השתלשלות ההתנתקות האנושית מאמונה בייחודו של עולם עד לבואו של אברהם אבינו אשר החזיר עטרה ליושנה בהכרה בייחודו של עולם. והיה הולך הדבר ומתגבר בבני יעקב והנלוים עליו. האמונה של אברהם אבינו נפוצה ונעשית בעולם אומה יודעת את ה'. כלומר, עוד לא ומעשים תורה אלא מה יודעת את ה'. אז כבר יש להם משהו מצויין, שם השם, האמונה באלוהים. עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן. חוץ משבט לוי שעמד במצוות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה. כלומר, מדובר שהעם היהודי התבולל וכמעט כך היה והעיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרים בני יעקב לטעות העולם ותעיותם, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבנו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבנו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירם במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה. אנחנו צריכים להבין איך להתמודד עם הסתירה הזאת. והיו שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצויינים. כלומר, שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם והדרך המאוד, מאוד נוראית שבה מתאר הרמב"ם שכבר כמעט קט כל מה שהשקיע אברהם אבינו, וכל אבותינו היה הולך לאיבוד. וכבר התבוללו ברמה האמונית התבוללו והיו עובדים עבודה זרה.
אלא אין ספק שהעובדה שתמיד יש קבוצה של שלומי אמוני ישראל כמו לוי אז, וכמונו היום בעת הזו שיש קבוצה של נאמני ישראל, אפילו שהם מיעוט הלומדי תורה, המתפללים משתדלים לקיים את המוסר ואת ההגינות לצדק ומשפט תורה. זה נצר משורשיו יקרין על כלל האומה והיא תחזור בתשובה. אבל עוד משהו, שגורמים לא דתיים באומה היהודית תלוי באיזה רמה הם גורמים לא דתיים. הוא עדיין קורא לשם שלו, ראובן, שמעון, לוי, אליעזר. הוא עדיין קורא לשם שלו בשמות יהודיים, משפחותיהם עדיין עם שמות יהודיים. עדיין יש איזה שהוא סממן. יום שבת, שעות עבודה ומנוחה אפילו בצורה חלקית. יש קידוש, יש כזה דבר זה נקרא ויהי שם לגוי.
ראינו בחו"ל גם יהודים לא דתיים יש להם מזוזה על הדלת. יכולת לדעת זה הבית של יהודי בזכות המזוזה שלצד הדלת. זה נקרא ויהיו שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם. יש איזה שהוא סימן זהות יהודי, זה לא שזה מספק, כמעט רגע אחד אומר הכל היה הולך לאיבוד. אבל העובדה שעוד נשאר משהו מהזהות היהודית אם כח מחץ אפילו קטן שמוביל, זה מה שמביא רבותי את התקווה והסיכוי שברית בין הבתרים שתתגשם, היא תתגשם. כמו שהתגשמה במצרים, כך היא תתגשם בימינו.
למה ההגדה שלנו שונה מהנוסח שהביא הרמב"ם?
בהגדה שלנו אנחנו מגוללים מה שקרה במצרים, ומגיעים. רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ח, עד"ש ועשר המכות. ובפי רבינו בנוסח ההגדה שלו מיד ניגשים רבן גמליאל אומר כל שלא אמרנו, ואז הוא עומד על הפסח, מצה ומרור כמשמעותיים לעניין אובדן הזהות היהודית וההתחברות החדשה לבורא עולם, ואז ניגשים רבותי לומר חלק מהלל וברכה על הגאולה.
אבל, יהודי תימן וכן הרבה אגדות אחרי סימני ר' יהודה הוסיפו דרוש שלא נמצא אצל הרמב"ם, והוא הדרוש של רבי יוסף הגלילי אומר מניין אתה אומר שלקו המצריים במצריים 10 מכות. וכן הדרוש של רבי אליעזר, מניין שכל מכה ומכה שהעביר הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של 4 מכות וכן הדרוש של רבי עקיבא: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של חמש מכות. כל הדרש הזה, כל הדרושים האלה לא נמצאים בנוסח הרמב"ם.
אבותינו התנדבו להוסיף את זה בבחינת כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח והרמב"ם וודאי היה מסכים איתם. נתבונן בתוספת, כמה מעלות טובות כפולות ומכופלות למקום ברוך הוא שזו כבר סלילת הדרך להודאה. כמה מעלות טובות כפולות ומכופלות למקום ברוך הוא עלינו. אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו, במי? בגויים, בסדר. אילו עשה בהם שפטים ולא עשה דין באלוהיים דיינו. אילו עשה דין באלוהיהם ולא הרג את בכוריהם, דיינו. וכך אנחנו ממשיכים הלאה אבל באמת אנחנו שואלים, מה היינו מסתפקים רק בזה? איפה מתן תורה? איפה הכניסה לארץ? מנקודת ראות אדמית, פרטית, לא לאומית, לא ייעודית על פי חזון נביאי ישראל. אנחנו חייבים להודות לקדוש ברוך הוא על כל פרט ופרט כי איננו ראויים ליותר, ולכן על כל שלב ושלב אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא. אבל הקדוש ברוך הוא אינו מודד אותנו לפי מצבנו בהווה אלא לפי הייעוד של ברית בין הבתרים. ולכן, די בכך שאנחנו מאותתים לקדוש ברוך הוא שאנחנו שווים אליו, כמו אבותינו עם קורבן פסח שאותתו שהם שווים אליו, ונימולו למרות שכבר הרבה זמן לא נימולו, ואז שני דמים גם הפסח וגם מילה זהו איתות כדי שהקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. "במורה גדול" זהו גילוי שכינה עת דודים. ההתחברות היהודית לקדוש ברוך הוא.
ואז אנחנו עוברים את המסלול שנרצה או לא נרצה, אנחנו נקבל אותו השאלה מי מאיתנו יחווה אותו. על אחת כמה וכמה שהטובה כפולה ומכופלת למקום, ואז אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא, קרבנו לפני הר סיני, נתן לנו את התורה. הכניסנו לארץ האל, בנה לנו את בית הבחירה לכפר בו על עוונותינו. אבל בברכת הגאולה אנחנו נחזור ונאמר, הבית חרב, בית הבחירה, אבל כן תביאנו לבית הבחירה הבנוי. השלמות שלנו בקדושת העם היהודי בבית שלישי שלא יחרב לעולם, בקדושת עולם שתקרין על הכל. אבל לזכור, כל כמה מעלות לא נמצא בדברי הרמב"ם. זה תוספת שלנו, אשר מראה שאנחנו מצד עצמנו איך שאנחנו מעריכים את עצמנו, היינו חייבים להודות לקדוש ברוך הוא גם אם המהלך של הגאולה איננו שלם.
הודיה לה' מתוך ראייה נצחית
ומכאן רמז, מתווכחים להודות לה', לא להודות לה'. צריך להודות לה' על כל מה שהוא עושה לנו, אפילו יש בימינו מתירנות נוראה, חילוניות נוראה משתוללת, אובדן זהות יהודית, ה' יצילנו. ברמת השלטון, ברמת הקיבוציות היהודית, ברמת היחידים, ה' יצילנו. אבל זה לא פותר אותנו מהחובות להודות.
איך להודות, זה שאלה הילכתית, עם הלל, בלי הלל. אבל, גם בלי הלל הרי גם אדם שלא מברך על גומל אומר נשמת כל חי. גם אדם שלא מברך הגומל עושה סעודת הודיה. זה לא קשור, אם זה יום חג, או לא יום חג, או איזה יום חג. צריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל פרט, גם אם המהלך טרם הושלם. וגם כמה מעלות, דיינו, דיינו, דיינו. אבל לדעת זה רק נקודת ראות אנושית צרה שהוא מסתכל על הרגע. אבל עלינו להיות מחוברים אל הנקודת ראות הנצחית, היהודית עד לעתיד לבוא.
זהו הרעיון הגלום בכל ההגדה של פסח. בניסן יגאלו ובניסן עתידים להיגאל, איננו מדברים על העבר. איננו מדברים רק על ההווה, אנחנו מדברים על העתיד, עד, עד למצב שבו כל אומות העולם יכירו, יחזרו לרעיון הגדול של השם אלוהים אחד.
זהו הרעיון של הקדיש, יתגדל ויתקדש שמיה רבה. העתיד שעוד עתיד שיגיעו העולם כולו לאמונה בבורא עולם ייחודו, ויתגדל ויתקדש שמו.
הקלטת עוסקת במצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, תוך התמקדות במשמעותה העמוקה והקשר שלה לעבר, הווה ועתיד הגאולה של עם ישראל. הדובר מתבסס על דברי חז"ל, הרמב"ם ופרשנויות שונות להגדה של פסח כדי לבאר את מהות המצווה וחשיבותה.
נושאים ורעיונות מרכזיים:
- מהות מצוות סיפור יציאת מצרים:
- המצווה מהתורה היא לא רק לזכור את יציאת מצרים (שהיא מצווה דרבנן בכל יום בקריאת שמע), אלא לספר עליה בליל הסדר באופן חוויתי וחיבורי: "אבל כל המדקדק בדברי רבנו שהם בעצם סיכום של מה שנמצא במדרשי ההלכה מחילתא וכן במדרשים וב בגמרות יראה שהמצווה מן התורה היא לא רק לזכור יציאת מצרים על דרך הזכירה בלבד אלא לספר ביציאת מצרים והגעת לבנך על דרך האגדה והחוויה".
- הסיפור בליל הסדר, במיוחד "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", אינו רק זיכרון לעבר אלא התחברות לעבר, הבנה שההווה הוא חלק מתהליך הגאולה, וחיזוק האמונה בגאולה העתידה.
- המצווה היא גם אמצעי לקשור את הדורות - את הילדים והנוער אל האבות, ובכך להנחיל את האמונה.
- הייחודיות של עם ישראל ותהליך הגאולה:
- יציאת מצרים היא לא רק מעבר מעבדות לחירות פיזית, אלא חלק מתהליך שלם של התעלות רוחנית של עם ישראל כיחידים וכאומה לקראת שלמות שתקרין על כל האנושות: "אז מטבע הדברים יש לנו לא רק יציאה מעבדות לחירות אלא אנחנו חלק מתהליך שבו העם היהודי א' ברמת היחידים ב' ברמת האומה כולה צועדת עד עט עם עליות ומורדות לקראת שלמות רוחנית ואז התקרין על כל האנושות כולה עד לאחרית הימים."
- הגאולה השלמה תתגשם רק בבית שלישי עם ביאת המשיח, אז תהיה השפעה רוחנית על כל אומות העולם.
- הדגש באגדה על "והיו שם לגוי" מלמד על הייחודיות של ישראל במצרים שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם, וזה מה שאפשר את גילוי השכינה וחזרתם לחוק האמונה.
- התוספות בהגדה מעבר לדברי הרמב"ם:
- ההגדה כוללת דרשות שונות (כגון מספר המכות) שלא נמצאות בנוסח ההגדה של הרמב"ם, אך נוספו על ידי חז"ל מתוך העיקרון של "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
- קטעי "כמה מעלות טובות" ("אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו...") הם תוספת המבטאת הכרת הטוב לה' על כל שלב בתהליך הגאולה, גם אם הוא לא היה שלם באותו רגע.
- הכרת הטוב על אף מצב ההווה:
- גם אם בהווה יש אתגרים כמו התבוללות וחילוניות, עדיין יש להודות לה' על כל הטוב שהוא עושה, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.
- העובדה שיהודים רבים שאינם דתיים עדיין שומרים על סממנים יהודיים (שמות, מנהגים חלקיים) היא ביטוי של "ויהיו שם לגוי" ונותנת תקווה לעתיד.
- יש להודות לה' לא רק על העבר, אלא מתוך מבט נצחי אל העתיד הגאולי השלם: "עלינו להיות מחוברים אל הנקודת ראות הנצחית היהודית עד לעתיד לבוא זהו הרעיון הגלום בכל האגדה של פסח בנין נגאלו ובנישן עתידים לגאל".
- הקשר בין עבר, הווה ועתיד בגאולה:
- הגאולה ממצרים היא בבואה לגאולה העתידה לבוא.
- ההודיה בהגדה מתחילה בהודיה על העבר ("גאל לנו וגאל את אבותינו"), אך מכוונת גם לעתיד ("תביאנו לבית הבחירה הבנוי").
- התפילה לגאולה העתידה ולבניין בית שלישי, שהוא השלמות של קדושת עם ישראל, היא מרכזית.
ציטוטים מרכזיים:
- על מהות המצווה: "המצווה מן התורה היא לא רק לזכור יציאת מצרים על דרך הזכירה בלבד אלא לספר ביציאת מצרים והגעת לבנך על דרך האגדה והחוויה".
- על משמעות ההתחברות לעבר: "כי אז כאמור אין זה אין זו רק שכירה לעבר אלא זו התחברות אל העבר התובנה שבהווה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה והאמונה לגולה העתידה".
- על הייחודיות של עם ישראל במצרים: "והיו שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. פירושו של דבר שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא שינו את לבושם."
- על התוספות בהגדה: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
- על החשיבות של הכרת הטוב גם בהווה לא מושלם: "גם עם המהלך של הגאולה איננו שלם."
- על הקשר לעתיד הגאולי: "בנין נגאלו ובנישן עתידים לגאל".
לסיכום:
ההקלטה מדגישה כי מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא הרבה מעבר לזיכרון היסטורי. היא מהווה חוויה מעצבת של חיבור בין דורי, הבנה של תהליך הגאולה המתמשך של עם ישראל, וחיזוק האמונה בגאולה העתידה והשלמה. למרות האתגרים בהווה, קיימת חובה להכיר טובה לה' על כל שלב בתהליך ולשאוף אל הייעוד הנצחי של עם ישראל