כמה אנשים הנוהגים כמנהג השאמי אשר הצטרפו אלינו לבית הכנסת כמנהג הבלאדי בעקבות חוסר מנין אצלם. וכאשר הם עולים לתורה, הם נוהגים לעשות את הניקוד חולם כמו הצירי, ויש מילים אשר בהם משתנה המשמעות כמו ''ויבוא'' ''ויבא'' וישנם מילים אשר נשמעות כתרגום כמו ''נפשו'' ''נפשיה'' וכן ''דמותו'' נשמע ''דמותיה'' וכן ''לא'' ''לו'' נשמע כמו ''ליה''. והרי אנו מקפידין בספרים שלנו בחסרות ויתרות, אשר לא נשמע בהם הבדל במשמעות, כמו ''גדול עווני מנשא'' ''מנשוא'' ''אשר נקבו בשמת'' ''בשמות'' ועוד... הרי שרק בכתיבה חסר או יתר אפילו לא במשמעות ובכל זאת הרי הם כחומש מן החומשים לדידן. יורנו רבנו את אשר עלינו לעשות האם עלינו להחזירם, או שדי בזה שזה מנהגם ואנו יוצאים בכך.