למשמעותו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי האיבה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינו רק אזכרה אישית לחללים, אלא הוא בעיקרו יום זיכרון לטיבן של מערכות ישראל, ולמשמעות הנעלה של מסירות הנפש של חללי מערכות ישראל.

בתור שכזה, יום הזיכרון הוא אינו רק עניין אישי, משפחתי, או קהילתי, אלא בעיקרו הוא יום זיכרון לאומי. יום התייחדות עם ייחודו של עמנו, ועם ייעודו. וההתמודדות, והאמונה בקיומו, ובמימוש ייעודו של עמנו.

כדי להבין זאת נתייחס לטיבן של מערכות ישראל, ואלה מבחינה הלכתית הן שני סוגים: מלחמות מצווה ומלחמות רשות.

לא נעסוק במלחמות הרשות, כי אין אנו מצויים בנסיבות ובנתונים, ההולמים קיומן של מלחמות רשות מבחינה הלכתית.

נעסוק במלחמות מצווה, ולא עם כולן. לא נעסוק במלחמת שבעת עממים, ולא במלחמת עמלק. נעסוק אך ורק במלחמת מצווה, שאנו שרויים בה, מזה עשרות שנים, ואשר הוגדרה ע"י הרמב"ם, מלכים, ה, א, י, "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

כי לצערנו, מדינות ערב פתחו במלחמה, נגד היישוב היהודי בארץ, בשנת 1947-8, ונאלצנו לצאת למלחמת מגן. וב"ה, ובעזרת ה', ניצחנו במלחמה, וניצלנו מידי אויבינו.

אולם אויבינו לא אמרו נואש, ומאז מלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב וארגוני טרור פלשתינאים, נלחמים בנו, ומקיזים את דמנו, ואנו נאלצים מידי פעם בפעם, לצאת למלחמות מגן, לעזור לעמנו, מיד צרים צוררים. וב"ה, ובעזרת ה', אנו מנצחים את אויבינו, אך נופלים לעמנו חללים יקרים רבים. ה' ינקום דמם.

ומאז מלחמת יום הכיפורים, המלחמות הן בעיקר נגד ארגוני טרור רצחניים, אשר זוממים ועושים הכל כדי להרוג בנו, אנשים, נשים וטף. וגם כנגדם אנו נאלצים לצאת מידי פעם בפעם במלחמות שנקראות מבצעים, שגם בהן, למרות שה' מסייע בידינו לנצח, אנו משלמים מחיר דמים רב.

כך יוצא אפוא, למרות הניצחונות, דווקא בשל ריבוי המערכות, וריבוי חללי בת עמי במערכות אלו, נשאלת שאלה כפולה ומכופלת, עד מתי? ולמה זהו גורלנו?

לכאורה ניתן להשיב, שהמלחמות תימשכנה כל עוד שניים אוחזים בטליתה של ארץ ישראל. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי. עם ישראל אומר שארץ ישראל כולה שלו, והפלשתינאים אומרים שפלשתין כולה שלהם. וכל עוד לא תהיה הכרעה ברורה במאבק זה, או הכרעה צבאית מוחלטת, או הכרעה מדינית מוחלטת, בדרך של הסכם שלום, המלחמות תימשכנה.

אולם התשובה האמורה היא שטחית, ולכן היא גם לא נכונה, כי היא לא נכונה עובדתית.

היא לא נכונה עובדתית, כי הפלשתינאים בטרם קמה מדינת ישראל לא טענו שהם עם. והם גם לא ייסדו מדינה, בכל הזמן שהיו בארץ, בטרם הגיעו לארץ מתיישבים יהודים. אפילו מדינות ערב, לא התייחסו לפלשתינאים כעם. ובוודאי לא כעם שאמור להיות ריבוני בפלשתין. סוריה, ראתה בגליל עד הים התיכון כשטח משטחה, וירדן כמדינה מנדטורית, ראתה ביהודה והשרון עד הים, שטח משטחה ומצרים ראתה בנגב עד הירדן כשטח משטחה.

ומדינות ערב, למרות שהן רבות, ושטחיהן גדולים ועצומים, נלחמו נגדנו. ואין ספק שיש לכך סיבה עמוקה, ועלינו להתחקות אחריה.

יתרה מזו, גם הסדר מדיני לא נראה כדבר ריאלי, שהרי כבר ב 1947 האו"ם הציע תכנית חלוקה, לפיה יש לחלק את א"י, לנו ולפלשתינאים, ועמנו היה אמור לקבל, לפי אותה התכנית, שטח הרבה יותר קטן משטח מדינת ישראל שזכינו בו לאחר מלחמת השחרור. אנו אמנם קיבלנו את תכנית החלוקה של האו"ם, אבל הערבים והפלשתינאים דחו אותה ומיד פתחו במלחמה נגדנו. וה' עזר לנו וניצחנו. וכאמור, זכינו בשטח גדול יותר מתכנית החלוקה, אף שיהודה ושומרון ועזה נשארו לצערנו בידי הפלשתינאים.

ומאחר ואויבינו המשיכו להילחם בנו, ואנו מתגוננים, ובעז"ה מנצחים, נחתם יותר מאוחר הסכם אוסלו, בינינו ובין אש"ף. הסכם שהיה אמור לשמש תשתית לפתרון הסכסוך. ואותו הסכם הופר באופן חמור בידי הפלשתינאים. גם ההתנתקות שלנו מגוש קטיף, באופן חד צדדי על ידינו, לא הועילה. למרות שהחרבנו את היישובים שייסדנו שם, והגלינו אחים יקרים מבתיהם, החמאס בכל זאת שקד ושוקד להילחם בנו. נגד אזרחינו. יום יום ולילה לילה. ואחת מטרתו לעקור אותנו מארצנו.

ואף שיש עדיין מאחינו סבורים, שע"י יזמה מדינית חדשה מצידנו, וע"י חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים. יהיה שלום. עינינו רואות ולא זר, שהחמאס וארגונים קיצוניים פלשתינאים מתנגדים לכך, ואש"ף מתעתע בנו, ונלחם בנו בחזית המדינית מלחמת חורמה. וגם אין לאל ידו, לא להכריע את החמאס וגם לא לזכות לקבל את המנדט ע"י בחירות, מהאוכלוסיה הפלשתינאית. כך שמבחינה ריאלית לא נראה שום פתרון לסכסוך שבינינו לבין הפלשתינאים.

מה אם כן הוא הפתרון, הלנצח תאכל חרב? יש אומרים שיש להכריע את הפלשתינאים ע"י מלחמה טוטאלית. בלתי מתפשרת. אבל הניסיון מלמד, שדבר זה לא ניתן להשגה, כי קשה להכריע טרור באופן מוחלט, וגם קשה לשלוט בפועל, יום יום, במיליוני בני אדם, שהם עוינים, ופוטנציאלים לטרור.

ומאחר ומבחינה ריאלית מציאות חיינו כאן בארץ, היא בבחינת מבוי סתום. אין לנו אלא את ההתייחסות הדתית והאמונית של עמנו. ובתורתנו כבר כתוב, שאכן ה' נתן לנו את ארץ ישראל, והיא מובטחת לנו לדורות.

אבל היא ממושכנת לחובתנו להתנהל באורחות התורה הקדושה, כי ארץ ישראל ניתנה לנו בברית בין הבתרים, ע"י ה' אלוקינו, כארץ קודש לעם קודש על פי תורת קודש. וכל זמן שאנו מודעים לברית זו, ופועלים על פיה, נזכה להיות בה, ונשב בטח בארצנו. וכל זמן שאנו מתעלמים מברית זו, נאמר במפורש בתורה, שאנו נסבול מאויבינו שימשיכו לשפוך את דמנו.

ויש שיגלו אותנו ויחריבו את ארצנו, וכבר אירעו בעוונותינו המרובים, גלויות וחורבנות, בית ראשון ובית שני.

אבל יש לנו חזון והבטחה לבניין בית שלישי, אם נחזור לדעת את ייחודנו, שאנו עם ה', עם שמתנהל עפ"י תורת ה', ושייעודנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לעצמנו, ואח"כ אור לגויים, ואם נשאף לממש את ייעודנו זה, ה' יהא בעזרנו, ונשיג שלום בארץ. זהו הסוד וזהו היסוד של עצם קיומנו. וכל עוד נתעלם מיסוד קיומנו הלאומי, נמשיך חלילה, להיות במעגל דמים של מערכות בלתי פוסקות, כי כאמור, לא ניתן להשיג שלום ולא ניתן להשיג הכרעה צבאית.

ברור שאחים בלתי מאמינים יגחכו לאמונתנו זו, ויראו בה אמונה תמימה של אנשים תמימים מאוד, ויש שיסתפקו בכך ע"י שיאמרו לנו "אשרי המאמין".

אבל גם הרחוקים מתורה ומצוות ומן האמונה, לא יוכלו להכחיש שקיומנו הלאומי הוא מאז ומתמיד פלאי מאוד, ולא ניתן להסבר בלי הדת והאמונה, כי כיצד עם יכל לשרוד במשך אלפיים שנות גלות, באין מדינה, נפוץ בתפוצות התבל, ובכל זאת שמרנו על ייחודנו הלאומי, הודות לתורתנו, ושבנו לארצנו, כדברי נביאינו שניבאו לנו, את שיבתנו לארצנו לפני אלפי שנים.

ולכן על רקע זה נבין את טיבה של מלחמת המצווה שבה אנו שרויים עשרות שנים, הרמב"ם, מלכים ומלחמות, ז, טו, כתב: "מי האיש הירא ורך הלבב, כמשמעו. שאין בלבו לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה,ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו. ויפנה מכל דבר למלחמה".

כלומר מלחמת מצווה גם זו שהיא עזרת ישראל מיד צר, היא מלחמת ה'. כי שנאת עולם לעם עולם ע"י אומות העולם, היא בגלל ייחוד עמנו כעם ה'. ומלחמותיהם נגד קיומנו, היא מלחמה נגד האמונה בה' אחד. ובמה שאמונה זו מחייבת את האדם שנברא בצלם אלקים להתנהל עפ"י תורת ה', למען האדם ולמען האנושות כולה.

ולכן על הלוחם היהודי למחות זכר קרוביו ויקיריו מלבו בעת המלחמה, ישען ויבטח בה' וילחם בגבורה ובעוז.

הרמב"ם המשיך וכתב: "ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו, ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס לבב אחיו בלבבו, והרי מפורש בקבלה, ארור עושה מלאכת ה' רמיה, וארור מונע חרבו מדם".

אכן דברים כדרבנות. הלוחם היהודי, שאינו שלם עם המלחמה, ולוחם בלי גבורה, ובלי מסירות נפש, הוא חלילה נחשב כשופך דמי עמו.

הרמב"ם המשיך וכתב: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקבל את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק, ולא תגיעו רעה. ויבנה לו בית נכון בישראל. ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר, כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן. כי מלחמות ה', אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך, מימיך. והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".

כלומר, הלוחם היהודי שמוסר נפשו במלחמת מצווה, הוא מקדש שם ה'. ויזכה לבנות בית נכון ונאמן בישראל, הוא ובניו עד עולם. כי קידוש ה' שעשה, הוא כח אדיר וזכות עצומה, ללוחם היהודי שיסייעו בידו לבנות בית נכון ונאמן בישראל, הוא וזרעו עד עולם. ויתירה מזו, שהוא יזכה לחיי העולם הבא, כלומר שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים.

ולכן יום זכרון לחללי מערכות ישראל, אינו רק התייחדות עם זכרם של החללים, אלא ובעיקר התייחדות עם ייחוד עמנו כעם ה', וייעודו, לתקן עולם האנושות במלכות שדי. וכל מלחמה לעזרת ישראל מיד צר, היא למען ה', ולמען הצלת עמנו, כדי שיממש את ייעודו, ויקדש שם ה' בעולם.

ויום זכרון זה הוא גם התייחדות והתבוננות בטיב הגבורה ומסירות הנפש של הלוחמים בכלל, ושל החללים בפרט, שאין מעלה גדולה ממעלתם, כי הם הצילו את עמם וקידשו שם שמים בעולם, ולכן אין זכרונות אלו פתיחת פצעי העבר, ואין תכליתם לעורר הבכי, אלא לעורר אותנו אנו החיים, שחובתנו ללכת בדרכם וליאור באורם, כי לא לחנם מסרו נפשם, רק לצורך תכלית זו.

כי גורל עמנו אינו מקרי, גורל עמנו יסודו בברית בין ה' ובינינו. ולכן לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. וכדברי הנביא שמואל א, יב, כב: "כי לא יטוש ה' עמו, בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם". ולכן נתפלל ביחד, מעומק לבנו, שה' יגאלנו גאולה שלמה במהרה למען שמו הגדול.