בין עדן לתימן, הלכה ומנהג בין יהודי תימן

תקציר מקור: "081015hpr_2s.MP3" - סקירה על קהילת יהודי עדן

מסמך זה מסכם הרצאה מוקלטת העוסקת בקהילת יהודי עדן, תוך התמקדות בהיסטוריה, במנהגים ובמאפיינים הייחודיים שלה. המרצה פותח בנימה אישית, מסביר את פתיחתו בברכה תימנית עדנית ומצביע על שינוי קל במענה לברכה זו כדוגמה לשוני במסורות. לדבריו, הרצאתו תתחלק להיסטוריה של היישוב היהודי בעדן, התמקדות במנהג ובהלכה, סקירת נוסח התפילה והמנהגים בהשוואה ליהדות תימן האחרת, ולבסוף סיכום.

היסטוריה של היישוב היהודי בעדן:

• שורשים קדומים: קיימת מסורת עתיקה בקרב יהודי עדן על התיישבותם עוד מימי בית ראשון, ואף מסורת המזהה את עציון גבר המקראית עם עדן. עם זאת, המרצה מציין כי אמיתות טענות אלה היא נושא לדיון אחר.
• עדויות חיצוניות: העדות החיצונית המוקדמת ביותר להתיישבות יהודים בעדן היא מהמאה הרביעית לספירה, מתוך כרוניקה של כומר נוצרי שהזכיר את הפרעות היהודים לניסיונותיו להפצת הנצרות בתימן, וציין את העיר עדן כמקום מושבם.
• גניזת קהיר (המאה ה-10): הגניזה מספקת תמונה ברורה יותר על קהילת יהודי עדן, עם כ-150 מכתבים שנמצאו בהם מוזכר השם עדן. מכתבים אלה מעידים על קשרי מסחר ענפים של קהילת עדן, הממוקמת בצומת מסחרי חשוב בין הודו, אפריקה ואסיה, ועל קשרים הלכתיים ותרומות לישיבות הגאונים בבבל. "עדן היה מקור לא אכזב כך מסתבר לקיום הישיבות הקיום הכלכלי והאחורי של הישיבות בבבל וזה גם עדות חשובה למצב לפחות לגבי המצב הכלכלי ולמה של החשיבות של הקהילה בעדן באותה תקיפה."
• מאות 12-15 - תקופת פריחה: בנימין מטודלה (המאה ה-12) מעיד על קהילה גדולה בעדן. נמצאו שמונה תשובות של רבי אברהם בן הרמב"ם לשאלות מיהודי עדן. עדן הייתה מרכזית בתימן, כפי שמעיד ריבוי המכתבים מהגניזה שנכתבו בה ומוסד הנגידות בתימן החל בעדן. רבי דוד עדני, מחבר "מדרש הגדול", היה נגיד בעדן.
• לאחר המאה ה-15 - ירידה ושינויים: קרנה של הקהילה יורד בעקבות כיבוש התורכים, ששינו נתיבי מסחר ופגעו במעמדה הכלכלי של עדן. המרכז התורני עובר לאט לאט לצנעא. עם זאת, נמשכים קשרים הלכתיים בין בתי הדין בעדן ובצנעא.
• המאה ה-17-19 - שלטון זר: יהודי עדן תחת שלטון התורכים (המאה ה-17-18), לאחר מכן תחת שלטון לחג' (המאה ה-18), וב-1839 נכבשת עדן על ידי הבריטים עד 1967.
• תקופת השלטון הבריטי (1839-1967): לפני הכיבוש, ב-1835, קצין בריטי תיאר עוני ומחלות בקרב 250-300 יהודי העיר, אך ציין אותם כ"חלק הכי מעניין". לאחר הכיבוש הבריטי, חלה עלייה מהירה במספר היהודים בעדן, בעיקר מהגירה פנימית מתימן, והקהילה גדלה ל-1500 איש תוך 40 שנה. התקיימו גם קהילות נוספות (קוצ'ינים, בני ישראל, ניסיון לקהילה אשכנזית) עקב הפריחה הכלכלית. בסופו של דבר, פרעות ב-1947 וניסיון נוסף ב-1967 הביאו לחיסול הקהילה היהודית בעדן.
• מוסדות הקהילה: שני מוסדות מרכזיים היו מוסד הנשיאות (עניינים חומריים ומדיניות מול השלטונות) ובית הדין (התקיים מרצף מימי הגאונים עד הדור האחרון). מוסדות נוספים: "טובי העיר" (שבעה אנשים המופקדים על תקנות) ו"עשרה בטלנים" (עשרה אנשים שמומנו על ידי הקהילה לשבת וללמוד תורה כל היום). "אולי זה גם א נותן לנו איזשהיא מידה של עד כמה המוסדות התורניים היו חשובים לקהילה ועד כמה הם התבססו עליהם וכמה הם היו נתונים למרותם בכל מה שקשור לפסיקת ההלכה."
• תפקידי בית הדין: תיקון תקנות, בוררות ופתרון סכסוכים. ניתנות דוגמאות לתקנות בנושאי צומות ושמירת המועדים, וכן תקנה הנוגעת להוצאת ספרי תורה בשמחת תורה.
• בתי הכנסת בעדן: היה בית כנסת גדול שנבנה על ידי הנשיא בנין בסוף המאה ה-19, שיכול להכיל לפי הערכות 2000 מתפללים. היו גם מספר בתי כנסת קטנים יותר ששמרו על מנהג עדן, וכן בית כנסת ספרדי עם מנהגיו שלו. לא היה עירוב בין בתי הכנסת. בית כנסת מיוחד נוסף היה בית הכנסת של מורי משומ (שהוקם על ידי אביו שמואל ניסין), בו נהגו להתפלל על פי קבלת האר"י. "אבל כשבית הכנסת הגדולה עדיין שומרת, בית הכנסת הגדול עדיין שומר על האופי המסורתי יותר, שמה התקדמו המנהגים היותר כתומים והיותר עסוקים שנהגו בעדן." נראה כי הייתה הפרדה בין מי שהתפלל על פי האר"י לבין אלה שהחזיקו במנהגים הקדומים.

מנהגים ומאפיינים ייחודיים:

• מקורות לידע על המנהגים: מסורות בעל פה, וכן ספרים שנכתבו וליקטו מנהגים: "נחלת יוסף" של מורי שמואל בן יוסף ישועה ו"תפילת החודש" (סידור) שבראשו רשימת מנהגים שחיבר בנימין ונחום בנימין. מורי שמואל מציין את ההבדלים בין מנהגי עדן למנהגי תימן האחרת, ובעיקר את החשש מפני השפעת "תקליל עץ חיים" (של המהרי"ץ) על מנהגי עדן. "ינקי ראיתי רמים מבני עמנו החפצים לדע זה והיו משתוקקים איך וכן צד הנהיגו הקדמונים רבני וחכמי התימנים ואף על פי שראיתי אחד קדוש מדבר בעיר שם עבירת התימנים שאסף וקיבץ כל המנהגים בספרו הנחמד הנקרא תקלל עץ חיים מכל מקום כמובן המעריך מכל מקום אינו מתאיב למנהגי ירנו אירוע אדם והפרש גדול יש כמין הארץ עד השמיים ושינוי המנהגים וחילופי המקומות והזמנים בזה וצריך גדול כי הוא עליו השלון בדעתו רחבה ועומק בינתו עשה בזה חיבור גדול ואני הצעיר נער מקשיב לדבריו עדיו רגליו רק אחד מנאלת ואז הוא כותב שזאת הסיבה בעיקר שהוא מביא את המילד." עם זאת, המרצה מציין כי המהרי"ץ היה סמכות מוכרת גם בעדן ורבים ממנהגיהם נסמכים על "תקליל עץ חיים".
• מנהגים הדומים לשאר יהודי תימן: הכנסת ספר תורה להיכל, סדר פרשת השבוע (חיבור חוקת ובלק), חלוקת המברכים (בדומה לבלדים), סדר הפטרות (כמנהג הסימן הכללי), נוסח הצעת ספר תורה (דומה לנוסח אשכנז), "תיקון שבת" (אמירתו בבית הכנסת לאחר תקנה של הנשיא, אך קודם לכן נהגו לאומרו בבית), ברכות השחר (נהגו לסדרם בבית ולא בבית הכנסת, בניגוד למנהג תימן ובדומה לדעת הרמב"ם), שלוש סעודות (ברכה על היין בסעודה שלישית), דילוג הלל וקריאתו (בדומה לרמב"ם ולשאר תימן), תקיעות בראש השנה (40 תקיעות, כולל התוספת של 11 תקיעות בסוף התפילה), סדר ליל פסח (תרגום לערבית, ברכה על כל כוס, אכילת כזית כרפס), תרומת מעשר (נאמרת לבד לפני הקידוש), נוסח הכתובה (בדומה לשאר תימן).
• מנהגים ייחודיים ליהודי עדן:תפילה אחת: במוסף של ראש השנה ויום כיפור (לחש וחזרה ביחד). ייחודי: במנחה של ערב יום כיפור התפללו תפילה אחת רק עד "האל הקדוש", ולאחר מכן בלחש. הסיבה לכך לא ברורה למרצה.
• מענה "אמן" בתפילה אחת: נהגו לענות "אמן" אחרי כל ברכה בתפילה אחת, כולל אחרי ברכת כהנים (בלי כהנים, כמובן), על פי תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם.
• פיוט "שערי רצון/רחמים": לא נהגו לומר בבית הכנסת בליל ראש השנה. התקנה הקדומה הייתה לומר אותו על השולחן לאחר האוכל, יחד עם סליחות. רק בשנת תרס"ג תיקן הנשיא בנימין לומר אותו בבית הכנסת לפני תקיעת שופר.
• שמחת תורה: חלוקת המברכים שונה (החתן מתחיל מ"מול אושר" ומסיים את התורה בניגון הפטרה). לא נהגו לעלות ילדים (בניגוד למנהג כיום, שאולי הגיע מהספרדים או מקהילות אחרות). לאחר סיום התורה לא אמרו קדיש אחר ספר דברים (בניגוד לשאר ימות השנה). במקום זאת אמרו "בסימנות טובות".
• עליה לתורה בפעם הראשונה ("פס"): לילד שעולה בפעם הראשונה לתורה נהגו לומר את הפיוט "אחי טוב להודות להשם" ולאחריו "טוב להודות להשם ולזמר שמך עליון". מנהג זה כנראה קדום ותימני ומשתמר בעדן.
• נוסח התפילה: היה נוסח מעורב - יסודות תימניים קדומים וגם השפעות ספרדיות (עקב כניסת ספרי הדפוס). ניתנות דוגמאות לנוסחים שונים בנוגע ל"וימלוך מלכותה", חתימת ברכת הגאולה בערבית, אמירת "חג שמיני עצרת", נוסח הקדושה, נוסח ההגדה של פסח וברכת האירוסין (בדומה לתימן), תוספות בעשרת ימי תשובה, חתימת ברכת "תיקח מרן" (רק בפרשת בשלח), נוסח תשעה באב.
• תפילין: לא מניחים תפילין בבוקר, רק במנחה בכל התעניות.
• מנהג ייחודי - תחנונים לאחר תפילת ערבית: לאחר סיום תפילת ערבית, הציבור מתחיל לומר "ברוך אלוהינו שברא מלכדו". המרצה מביא מקורות מרמב"ם המשתמש בלשון "תחנונים" בהקשר של קטעי תפילה הנאמרים לאחר התפילה, ומצביע על כך שמנהג עדן תואם את המלצת הרמב"ם, בניגוד למנהג שלא נשאר אצל יהודי תימן האחרים. "אם מתחנן אחר תפילת ערבית הרי זה משובח". הרמב"ם קורא לקטע "ברוך אלוהינו" כ"דברי תחנונים".

סיכום:

קהילת יהודי עדן שאבה את מנהגיה מארבעה יסודות מרכזיים: פסיקת הרמב"ם, מנהגים ספרדיים (בעיקר לאחר כניסת הדפוס), מסורות ייחודיות שעברו מדור לדור, ומנהגי יהודי תימן האחרים. למרות הבדלים תרבותיים וחילוניים שצוינו לעיתים בין "תימן" ל"עדן", מבחינת המנהג וההלכה, קהילת עדן נותרה קשורה בחוזקה למנהגי תימן ולפסיקת הרמב"ם. "באופן כללי אפשר לומר שיהיהודי אדם מעולם לא נפרדו מקהילת מקהילות תמן בכללה הם תמיד נזכרו מבחינה אולי מבחינת תרבות החול מבחינת דברי החולים תזכרו הרבה פעמים בנפרד יש תימן ויש עדן ישאלו היום עדני ממוצע הוא ישאל הוא יגיד לך אני לא תמני אני עדני מבחינת התודעה התרבותית החילונית אפשר לומר שיהיהודי אדם הרבה פעמים ראו אותם את עצמם בנפרד ואולי גם תימנים ראו אותם אחרת והרבה ויש בזה הרבה צדק אבל מבחינת המנהג וההלכה היתד התקועה בלתימות במנהגי תמן פסיקת הרמבן, שאר מנהגי תימן שנהגו בשאר הקהילות לאורך כל הדורות וזהו."

בסיום ההרצאה, המרצה מודה לרבי דורון על שיתוף הידע ומאפשר לנו להכיר טוב יותר את קהילת יהודי עדן.