הסבר לייאוש שלא מדעת הלכה כאביי
שלום לכבוד הרב אני מלמד תלמוד לתלמידי כיתה ה'. ב"ה זכינו לסיים את עמוד כא. שאלותיי הם לגבי המשך לימוד הסוגייא בגמרא. א) כיצד ניתן להסביר את ההיגיון שמאחורי שיטת אביי, שנפסקה להלכה, שיאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש, הטעם לא מתיישב על לבי אז כיצד אוכל להסביר זאת לתלמידי. אני מבין שאדם זוכה בחפץ מכוח ההפקר, וההפקר נובע מכך שהבעלים התייאשו. אך לשיטת אביי לדוגמא, אם אדם מצא ספר, שאין בו סימנים וזהו דבר שאין אדם ממשמש כל שעה, אז המוצא לא זוכה בו לעולם, והדבר קשה לי מאוד להבין. ומה באמת הדבר שצריך לעשות ומה הדין?