מצ"ב תשובתו של הרב ד"ר עתניאל מנצור:

לכבוד הרב עדיאל צבי יצ"ו
שלום רב, וברכת ה' עליך, 
מכתבך הכאוב הגיע לפתחי, וקראתיו פעם אחר פעם בלבוש של דאגה ובתמהון לבב. מבין שיטותיך ניכר כי חץ שנון פגע בציפור נפשך, ובצדק עמדת משתומם. דבריו של בעל ה'ישכיל עבדי' זצ"ל (ח"ו, אהע"ז סימן יח), חכם גדול בישראל ודיין רם מעלה, אכן קשים הם לשמיעה, ומעוררים פליאה רבה וצער עמוק בלבו של כל בן תורה, ובפרט בקרב בני עדתנו, עדת קודש תימן.
על כן, אחזתי גם אני בקולמוסי, לא כדי לקנטר חלילה, אלא כדי להעמיד דברים על מכונם, להביא מרפא לנפשך ולבאר כיצד יש לתלמיד חכם להביט אל דברים מעין אלו באספקלריה של תורה.
א. בין גדלות בתורה לבין ראיית המציאות החברתית
ראשית דבר, עלינו לקבוע כלל גדול שלמדנו מרבותינו: חסינות מפני טעות לא ניתנה לבשר ודם, ואפילו לגדולי עולם. פסק הלכה המושתת על ניתוח פסיכולוגי או סוציולוגי של מציאות חברתית, אינו חסין מרוח הזמן, מהשפעות הסביבה ומקשיי הקליטה של אותם ימים.
בעת העלייה הגדולה של יהודי תימן ועדן בשנות ה-50, שררו בארץ תנאים פיזיים קשים ביותר. העולים הגיעו לאחר תלאות דרך, רעב, חולי ומחסור, והדבר ניכר היטב בחזותם החיצונית – הם היו כחושים, צנומים וכהי עור כתוצאה מפגעי האקלים והדרך. למרבה הצער, היו בעיני חלק מבני הארץ (ואפילו מקרב דיינים וחכמים שלא הכירו את העדה מקרוב) שפירשו את הדלות החומרית הזו, את הענווה המופלגת ואת תמימותם של העולים, כנחיתות או כ"כעירות", ולא השכילו לראות את האור הגדול המסתתר מתחת לבגדים הבלויים.
בעל ה'ישכיל עבדי' נתפס כאן לטעות אנושית חמורה של הכללה חברתית, שאינה משקפת את המציאות ההיסטורית, ומקורה בחוסר היכרות מעמיקה עם נפשם הטהורה של בני עמנו.
מה גם שחשוב להוסיף ולראות כיצד צבעי העור הכהה העולים מארצות אפריקה וכו' התקבלו אט אט בצורה יפה ומכובדת במשרד החינוך (ראו לדוגמא בחמ''ד), בציבוריות הישראלית, בעולם הרבנות, באקדמיה ועוד. דבר המעיד על החיבור העמוק שלהם על אף קשיי הקליטה לחברה הישראלית בצורה מיטבית וטובה. 
ב. יופייה של עדת תימן – "כל כבודה בת מלך פנימה"
התיאור כאילו בני תימן נגררו אחר מראות חיצוניים ובגדו זה בזה עם בואם לארץ, הוא היפוך הגמור מן האמת. הרי ידוע ומפורסם, וכל חוקרי הדורות העידו על כך, שטהרת המשפחה, הקדושה, הצניעות הנדירה והנאמנות בין איש לאשתו היו אבני היסוד של הבית התימני בגולה. המשפחה התימנית הייתה סמל ליציבות, לשלום בית ולחינוך הילדים לתורה ולמצוות מתוך דוחק ועוני שלא יאומנו.
הלשון שאותו ציטט, "אין האור ניכר אלא מתוך החושך" אולי על דרך דברי קהלת בפרק ב, יג : "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ", וחבל שהחכמה לא גברה על הסכלות. 
בהקשר של גוון העור והיופי החיצוני, הוא שימוש מוטעה ומכאיב. יופיים של בני ישראל אינו נמדד בלובן עורם או בצורתם החיצונית המערבית, אלא בקדושת חייהם. המשנה במסכת נגעים (פרק ב', משנה א') כבר קבעה: "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ – לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵינוֹנִיִּם". אין מעלה ללבן על פני השחור, והקדוש ברוך הוא אינו מביט אל המראה החיצוני אלא אל הלב, שנאמר: "כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א' טז, ז).
ג. "לא תכירו פנים במשפט"
ברמה ההלכתית והדיינית, החשש של בעל ה'ישכיל עבדי' שמא "יבואו כל עולי תימן בטענה זו לגרש נשותיהם" הוא חשש מופרך שאינו נשען על המציאות. בתי הדין בארץ ישראל ראו לאורך השנים כי אחוז הגירושין והבגידות בקרב עולי תימן, בפרט בדור הראשון, היה מן הנמוכים ביותר בכל עדות ישראל, דווקא בשל יראת השמים הטבועה בהם.
זאת ועוד, התורה ציוותה עלינו "לא תכירו פנים במשפט". דיין בישראל מחויב לדון כל מקרה לגופו, על פי ראיות, עדויות ודיני התורה המקובלים, ואין לו לפסוק הלכה מתוך הנחות מוצא עדתיות או סטריאוטיפים חזותיים על עדה שלמה. פסק דין שנשען על הגדרת עדה שלמה כ"מכוערת" או כבעלת נטייה מובנית לבגידה, חורג משורת הדין הצרופה ומדרכי המשפט הטהורות של התורה.
ד. כיצד עלינו להתייחס לדברים אלו כיום?
שאלת בנימוס ובתום לב: "כיצד יש להתייחס לדברים אלו?". התשובה לכך מורכבת משניים:
1.    מחיקת העלבון מתוך גאווה רוחנית: עלינו להביט בדברים אלו מתוך הבנה שהם נכתבו בסערת ימי קליטת העלייה, ומתוך חוסר הבנה מוחלט של מהות יהדות תימן. אין לנו להיעלב או להיחלש מכך. אדרבה, מפעלם התורני, המדעי, הפסיקתי והמוסרי של בני תימן בארץ ישראל בעשרות השנים האחרונות – בהעמדת אלפי תלמידי חכמים, דיינים, חוקרים ומנהיגים – הוא התשובה המוחצת והברורה ביותר לכל תיאור פגום מעין זה.
2.    לימוד זכות על הכותב: למרות הקושי העצום, חובתנו לזכור את מעמדו של בעל ה'ישכיל עבדי' כאחד מפוסקי ההלכה המובהקים והחשובים, אשר רוב ככל פסקיו חדורים ביראת שמים ובעומק העיון. אנו נחזיק את דבריו אלו בגדר "שגגה שיצאה מפי השליט", ונבין כי גם דברים המודפסים בספרים, אם הם עומדים בניגוד לצדק, לאמת ההיסטורית ולרוח התורה המצוה על אהבת ישראל וכבוד הבריות – אין להם תוקף מחייב בהשקפתנו.
בני קהילתנו ימשיכו ללכת בדרך האבות – דרך התמימות, היושר, הענווה, הדבקות ברמב"ם ובמארי, מתוך ידיעה שחביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שנקראו בנים למקום, ללא הבדל מוצא, צבע או חזות חיצונית.
המשך בשקידתך המבורכת בכולל "בית אריאל", עלה מעלה מעלה במעלות התורה והיראה, והיה מן המאירים את העולם בתורת אמת ובמאור פנים.