דילוג לתוכן העיקרי

כיסוי הראש בטלית + עבד המשתחרר שטובל

שאלה

1 מה מקור החובה לכסות את הראש בטלית לפחות במהלך העמידה? אני כמעט בטוח שראיתי תשובה של רבנו במהדורת בלאו בנדון, אבל טרם הצלחתי למצוא אותה שוב בשביל חבר ששאל אותי על הנדון כי בישיבה שבה הוא לומד דווקא בכלל לא מכסים את הראש, ראש הישיבה הוא יוצא אלג'יר.

2  אם העבד המשתחרר טובל שנית להשלמת הגירות שלו כי הרי רבנו פסק "מכלל גויות יצא, לכלל יהדות לא נכנס", למה רבנו פסק "המוכר את עבדו לגויים--יצא בן חורין, וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגויים עד עשרה בדמיו, וכותב לו גט שיחרור, ויוצא.  ואם לא רצה הגוי למוכרו, אפילו בעשרה בדמיו--אין מחייבין אותו יתר.", הרי איך ייתכן שההלכה לא מחייבת את האדון לפדות את העבד שבעת שחרורו יהיה כישראל לכל דבר?

תשובה
  1. עיין שו"ת הרמב"ם, בלאו, באותה שאלה רבנו עסק ביציאה ברה"ר עטוף בטלית בשבת, וממנה מתבאר, שהעיטוף בטלית הוא על הראש והגוף. ומבחינה עקרונית, אנשי כנה"ג קבעו נוסח הברכה, "להתעטף בציצית", הרי שהמצוה היא בעיטוף ועל הפסוק ועל שפם יעטה. תרגם אונקלוס, שתרגומו קבלת חכמים, כאבילא יעתטף. וחכמי התלמוד קיבלו, שעיטוף זה כעטיפת הישמעאלים. חז"ל גם אמרו באגדה, שכביכול הקב"ה נגלה למשה רבנו, במראה הנבואה, כש"ץ עטוף בטלית. הרי שענין העיטוף הוא קבלה ממשה רבנו.
  2. ההלכה מחייבת את האדון לפדות את עבדו שמכרו לגוי, כדי שישלים יהדותו, כבן חורין. אבל אם הגוי מנצל את העובדה, שיש עניין הלכתי לפדות את העבד ומפקיע את המחיר, הרי שההלכה הגבילה את החובה של האדון לפדות את עבדו, עד עשרה בדמיו, ולא יותר. כדי למנוע סחטנות מופרזת.