משכנתא

שאלה: 

שלום כבוד הרב,
בארה"ב החוק אומר כי לווה שלא עומד בתשלום ההלוואה יכול לתת את הנכס שבגינו נתנה ההלוואה לבנק ובכך מסתיימים חובותיו, בארץ לעומת זאת הבנק ימכור את הנכס והלווה ישאר חייב לבנק את ההפרש בין הסכום שהתקבל עבור הנכס ליתרת החוב. איזה מהגישות (אם בכלל) תואמת את ההלכה?
תודה רבה, גולן

תשובה: 

לענ"ד שיטת ההלכה קרובה יותר למשפט הישראלי בעניעין זה. כי משכנתא היא שיעבוד נכס מסוים, כדי שהנושה יגבה חובו ממנו. האם הנושה יכול לגבות חובו גם מנכסים אחרים? ההלכה מבחינה בין שעבוד סתמי ובין שעבוד מפורש. או בלשון התלמוד, אסותיך (שעבוד נכס מסוים) סתמי, שאין בו הגבלה לנושה בהיקף השעבוד, לבין אפותיקי מפורש, ומהו אפותיקי מפורש, שבו החייב מפרש לנושה, לא תגבה רק מזה. שעבוד כזה מצמצם את יכולת הנושה לגבות חובו, רק מאותו נכס. הרמב"ם, מלווה ולווה, יח, ג, כתב: "עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו, או לאשה בכתובתה, והוא שיכתוב להן מכאן תגבו, ושטפה נהר, הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותן, ואם התנה עמו, שלא יהיה לו פרעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים. וכן אם לוה ממנו, ופירש שאין לו עליו אחריות, הרי זה אינו גובה מן המשובדין לעולם". מהלכה זו אנו למדים: לא די שהלווה נותן שעבוד לבעל חוב שיגבה חובו מאותה שדה, בכך עדיין אין הבעל חוב מוגבל רק לאותה שדה. ורק אם הלווה כתב "שלא יהיה לו (=לבעל חוב פרעון אלא מזו"), שאז אין הבעל חוב גובה משאר נכסים. השאלה היא, למה התכוון הרמב"ם, שאין הבעל חוב גובה מנכסים בני חורין, או רק מנכסים משועבדין. הרמב"ם לא פירש דבריו. לכאורה ניתן לומר, שכוונתו רק לנכסים משועבדים, שהרי הרמב"ם הסמיך לדון אפותיקי מפורש, דין חייב שכתב שאינו מקבל עליו אחריות על החוב, ובזה כתב הרמב"ם, שהבעל חוב אינו גובה מנכסים משעובדים, ומשמע שהוא גובה מנכסים בני חורים. אולם בתשובות הרי"ף, רד, הובא ביד פשוטה, על הרמב"ם, שם, שהפותיקי מפורש, אינו גובה, גם לא מנכסים בני חורין. ועדיין משמע שהבעל חוב זכאי לגבות אותו ממעות של החייב, אם יש לו, או גם לכשיהיה לו, גם דברי השו"ע, חו"מ, קיז, א, סתומים. אולם ערוך השולחן, חו"מ, קיז, א, כתב, "והפסיד החור". ומשמע, שגם ממעות, אין החייב חייב לפרוע לבעל חוב, רק מהנכס המסוים, ששעבדו במפורש, וכתב שהגבייה מהווה רק ממנו. וזה תואם את השיטה האמריקאית, ובאמת שהפתחי חושן, הלכות הלוואה, פרק ה', סעיף כז, דן בלווה, שהתנה שהפרעוןיהיה מהכנסה מסוימת, ונפסקה אותה ההככנסה, אם פקע החוב, והערה סט, הביא מחלוקת בעניין זה, ולכן הוא נשאר בספק בשאלה זו, וכן עיין שם, פרק רביעי, סעיף יט, והערה מא. כן ניתן לומר, שאם באמת נכתב במפורש, בשטר המשכנתא, שהנושה יוכל לגבות רק מאותו נכס, ולא מזולתו, נראה לפי ערוך השולחן, שהנושה הפסיד יתרת חובו, ומן הרי"ף משמע שהבעל חוב חייב לפרוע דמים, כשיהיו לו, ומהרמב"ם ניתן לומר, שהבלע חוב יכול לגבות מנכסים בני חורים אחרים של הלווה, אם יש לו, וכל שכן ממעותיו, אם יש לו, או כשיהיו לו.

תאריך: 
09/08/12 כ' אב התשע"ב
x

Audio Playlist