כלל יהא נקוט בידך, שאין לשום חכם להורות הוראה כל שהיא בלי שיש לו ראיות תלמודיות להוראתו. וכל חכם שהגיע למסקנה מסויימת בהלכה, ויש לו ראיות תלמודיות לכך, מבחינתו זוהי האמת, והוא חייב לנהוג כמותה. אולם אם יש סנהדרין, חייב הוא לשאת ולתת עמהם. אם שכנעם הם יורו כמסקנתו, כי האמת תורה דרכה, ואם לא השתכנעו מראיותיו, הוא חייב לנהוג כהוראתם. ואם לא השתכנע מראיותיהם, והם לא השתכנעו מראיותיו, אסור לו להקל על עצמו כהוראתם, אלא עליו להחמיר על עצמו כמסקנתו, אך לא להקל. ובכל מקרה, אסור לו להורות לאחרים, אפילו לחומרא, כמסקנתו, הואיל והסנהדרין דחו דבריו, ויש להורות לאחרים כהוראתם. וכן תלמיד שיושב לפני רבו, ואינו מתכון לפתוח בית מדרש לעצמו, ולהורות בתוך תחומי רבו, בלי רשות רבו, אלא הוא סבור שרבו טועה בהוראה, ויש לתלמיד ראיות שרבו טועה, יאמר ראיותיו לרבו, ואין זה נקרא חולק על רבו, כי אם ראיותיו נכונות, רבו יצטרך להורות כמסקנתו. וכן מה שאמר הרשב"א שאם יש חכם בעיר שסובר שהמרא דאתרא טועה בהוראה, ויש לו ראיות, אסור לו לנהוג כמרא דאתרא, כי אינו בדיוק רבו, אלא כמו רבו. אך אם אין לו ראיות, אין לשום חכם כח לחלוק על חכם אחר, כל שכן כנגד רבו או כנגד המרא דאתרא.