השגחה פרטית לפי הרמב"ם
שלום לכבוד הרב,
רציתי לשאול מהי בדיוק דעת הרמב"ם בענין השגחה פרטית על בני אדם. אציג לרב שתי הבנות:1."עומק ההשגחה כעומק דבקות האדם ב - ה' בשכל". כלומר מי שהוא דבק ב - ה' בשכלו מושגח, ומי שלא - מופקר ליד הגורל. כך גם כנראה הבין הרמב"ן בפרושו לאיוב פרק לו על הפס' "לא יגרע מצדיק עיניו" (הוא מצטט את הרמב"ם במו"נ). לפי הבנה זו לכאורה "לא שבק מר חיי לכל בריה", שהרי מי יכול להעיד על עצמו שהוא דבק ב - ה' בשכלו כדרישת הרמב"ם?
2. אין זה נכון שמי שלא דבק ב - ה' בשכלו סרה מעליו ההשגחה, אלא יש בזה דרגות - דרגות. זה לא שחור ולבן. שאלתי לכבוד הרב: מהי ההבנה המדויקת, ועל מי אין השגחה בכלל - רשע גמור, כופר וכיו"ב? אשמח לתשובה מפורטת בדעת הרמב"ם כי זה מטריד אותי מאוד.
בתודה מראש.
קשה לעסוק בעניינים נכבדים כאלה, ושהאבחנות בהן הן דקות מן הדקות במסגרות פומביות כאלה, ובמצב שבו המשיב יכול רק להשיב בקצרה. בגלל כמות התשובות שהוא צריך יום יום להשיב לשואלים. לכן אסתפק בהערה. אכן היקף ההשגחה הפרטית כהיקף דעת ה' והדביקות בו. וצדיק כזה נמשל למי שלבוש שכסף ואפודת מגן ומטרת הגנה. ויש יהודים יראה שמים תמימי דרך, שאינם מהיודעים דעת עליון, אך משום שהם מתנהגים לפי דרכי התורה, והנחיות חכמי התורה, ברור המקים הם לא מצויים באזורים של פשע, או שאינם מתנהגים בצורה שיש בה כדי לסכן את עצמם, כגון נהיגה לפי ההוראות, וכן לגבי אכילה ושתייה וכללים לשמירת הבריאות וכיו"ב. ובגלל שקילות דעת זו, הם ברוב המקרים לא נמצאים בנסיבות של נזקים ואסונות, וכך הם מושגחים. וד"ל.