שין של תפילין של ראש
כתבתי תגובה לשיעור על השין של תפילין, והנה היא לידיעתך:
אחרי בקשת הסליחה ועם כל הכבוד הראוי, חשוב שהדברים יהיו מדויקים, ברורים ונכונים: השין השקוע אינו (אני חוזרת: אינו) שקוע בתחתית הבית, אלא שקוע בעור עצמו!
כל אחד יכול לקרוא את הסבר מארי, והוספתי פה הארות מתוך השיעור שלו שלא כל אחד שמע.
פרק ג' הל' ג מארי כותב: "מכמשין את העור" – כדי שיהיה שין שקוע ושין בולט. היום אצלנו כבר לא כן, שכחו את האומנות, היום לא מקמטין את העור". ובאות יו"ד מארי מצטט את דברי המער"ק: "השין צריכים עשייה בידיים ואינן כשרים בדפוס והרמ"ע מפאנו מכשיר בדפוס". בשיעור, מארי הוסיף: "לכתחילה לא יהיו בדפוס" (כשכבר נאמר שהשין לעכובא ופוסל את התפילין)
מארי מעיד שהתפילין של סבו היו עשויות כהלכתן ומוסיף שהר"ח כסאר התאמץ ליצר בתים שהחריץ יורד מלמעלה עד התפר וכלי עבודתו נמצאים במוזיאון בצלאל... ובשיעור הוסיף מארי ש(לא קלטתי את השם) "הביא מתימן את כל הכלים לעשיית תפילין ונמצאים במוזיאון ישראל והם לא יודעים מה זה. כשנשאלו אמרו לאריגה – איך לאריגה איני יודע".
ועוד באות יא שם: "אומני זמנינו קלקלו בשתיים: א) השין שלהם נעשה ע"י לחץ הדפוס" [וכך יובל נפש יוצר את השין משום שהוא תולה את עצמו בכלים של היצרנים החרדים ובמתן הכשרם], ב) אין דמות שין שוקעת כלל כיון שהם עושים תחתית לכאורה נאה ונמצאת אומנותם קלקלתם, וכן בכמה דברים כאשר האומנים שהם לא תמיד ת"ח מפשרים ומשכללים אובדים את המטרה".
ובעל פה, מארי האיר: "צריך שין אבל לא שין עם תחתית ככל תנאי השין אלא מקמטים את העור, מקבצים את העור שיראה כעין שין, ואע"פ שזה דימוי שין דין כתיבה יש לו".
הרי השין הקבלי של היום וגם נעשה ע"י דפוס (שתיים לגריעותא) אינו השין של משה רבנו אבל הוא השתקע ע"י היצרנים החרדים שתפסו את מונופול תעשיית התפילין ושולטים על השוק – הם שקידשו אותו שלא בקדושתו של בן אמרם ולא כקבלתו של בן מימון.
והנה, "רמבמיים" קבלו את השין הקבלי הזה כדבר מוסכם, אף הרב ערוסי עצמו נותן הכשר לשין "שקוע בתחתית הבית" כאשר באמת הקמיטה בצד האחד של העור יוצרת ג' ראשים בולטים ואלה עצמם יוצרים בצד השני ד' ראשים שקועים (מעין "נגטיב"). פה אומנות יצירת השין בעור הבית! ובכן, אם יש זקן בעדה היודע אומנות זו, נא לצאת מהארון ללא פחד ולהציל את המסורת. שהרי, שלא כמו הפתיל תכלת של הציצית שאינו מעכב, השין של תפילין הלכה למשה מסיני לעכובא, ואסור לתת לאונס להפוך לרצון.
הרב ערוסי שואל פה "למה לצאת נגד כולם כשמארי הוא דעת יחיד?" אכן! כשתשעים ותשע אומרים כך, והאחד אומר להפך, עושים כדבר היחיד שמדבר כהלכה – זה הוא כלל קבוע במשנה ונכון הוא לאורך כל הדרך. בנדון דידן, התשעים ותשע נגררים אחר הקבלה שאין לה יסוד בתורת משה ולכן דבריהם בטלים כנגד מסורת נאמנה של הרמב"ם ותלמידו/מפרשו הנאמן הרב יוסף קאפח שסילק את הטיט וניקה את הלכלוך מספרי הרמב"ם. עליו יש לשמוע.
השין שלתפילין הלכה למה מסיני הוא לעכובא אפילו בדיעבד (מארי מוסיף בצניעות ובציניות "לכאורה". ה"לכאורה" הזה להם ולא לנו) – משמע: כל התפילין שנעשו על דעת הקבלה פסולים לדעת הרמב"ם שגם הוא "יחיד"! התתבטל דעתו?! אין להיכנע לחרדים נגד דרכי הרמב"ם למי שבחר ללכת לאורו. עבדים היינו – כן, אבל עבדים לא נשאר לעולם...
אם בכתבה ב"מסורה ליוסף" הרב ערוסי לא יכתוב את הדברים הנ"ל – שכרו הזמני יצא בהפסדו לדורות.
המערכת לא חייבת להסכים (מפחד בלילות) אבל היא כן חייבת לתת מקום למסורת האמתית העומדת בעבר אחד כשכל העולם גוסס בעבר השני. על החתום: אלישבע בר, תלמידת חכם יוסף.
תגובתך המפורטת והמלומדת נוגעת באחד ממוקדי המחלוקת המהותיים ביותר בין פסיקת הרמב"ם (וממשיכו המובהק, מארי יוסף קאפח) לבין המנהג הרווח כיום בהשפעת הקבלה והמסורת האשכנזית/ספרדית המאוחרת.
להלן התייחסות לנקודות המרכזיות שהעלית:
1. מהות השין: קמיטה לעומת דפוס
את מדייקת בהבחנה של מארי: השין המקורי אינו "תוספת" או חריצה חיצונית, אלא קמיטה בגוף העור עצמו ("מכמשין את העור"). באתר מובהר כי לדעת הרמב"ם והרב קאפח, הדפוס המשמש כיום במפעלים (לחץ מכני של תבנית) הוא בבחינת "שינוי האומנות" ואינו לכתחילה, שכן הוא מבטל את העשייה הידנית והקמיטה הטבעית שיצרה את ה"נגטיב" (שין של 3 ושין של 4) מצדו השני של העור.
2. שין שקוע בתחתית הבית
הביקורת שלך על המושג "שקוע בתחתית הבית" מהדהדת את דברי מארי בפירושו לרמב"ם (הלכות תפילין פ"ג ה"ג). הרב ערוסי נשאל על כך פעמים רבות, ובשיעוריו הוא מסביר כי המציאות הטכנולוגית היום יצרה נתק מהאומנות העתיקה. עם זאת, עמדתו של הרב ערוסי (כפי שמשתקף בתשובותיו באתר) נוטה לרוב למצוא את המשותף והמאחד ולא לפסול את התפילין של כלל ישראל, גם אם הוא מודה שהמסורת המדויקת ביותר נשתמרה בתימן או בכתבי הרמב"ם.
3. "דעת יחיד" ומסורת אבות
טענתך כי אין ללכת אחרי הרוב כשהוא טועה נגד מסורת נאמנה ("האחד אומר להיפך") היא עקרון "דרדעים" קלאסי שמארי קאפח החזיק בו. באתר מובא כי הרב ערוסי, כממשיך דרכו של מארי מחד אך כרב בעל אחריות ציבורית מאידך, מנסה לגשר על הפער. הוא מכיר בכך ש"לכתחילה" יש לעשות כפי שתיארת, אך הוא נמנע מלפסול בדיעבד ("לעכובא") את התפילין הקיימות בשוק מחשש להוצאת לעז על תפילין של דורות שלמים.
4. הקריאה ל"יציאה מהארון" של האומנים
נקודה זו כואבת במיוחד: האם נותרו אומנים היודעים לקמט את העור כפי שנעשה בתימן? באתר מוזכרים לעיתים ניסיונות של יצרנים בודדים (כמו "יובל נפש" שהזכרת, אם כי בביקורתיות) לנסות ולשחזר את השין. הקושי הוא בשילוב בין ההלכה היבשה לבין דרישות הכשרות של הרבנות, שאינן תמיד עולות בקנה אחד עם דקדוקי הרמב"ם.
לסיכום:
דברייך מבטאים את הכאב על אובדן ה"אומנות שנשתכחה" ואת הדרישה הבלתי מתפשרת לאמת הלכתית רמב"מית. הרב ערוסי במאמריו ובשיעוריו (כולל בכתבי "מסורה ליוסף") מכיר בטיעונים אלו, אך תפקידו כפוסק בקהילה רחבה מציב אותו לעיתים בעמדה מתווכת יותר, המנסה לשמר את מסורת תימן מבלי להכריז על תפילין של אחרים כפסולים לחלוטין.
ראוי שהדברים יגיעו למערכת "מסורה ליוסף", שכן הם מעוררים את הדיון הנדרש על דמותן של התפילין בדור הגאולה.