עיסוק בעריכת דין על פי הרמב"ם

נראה כי במשנת רבנו הכרחי להבחין בין ג' חלוקות על אף שיש שטשטשו ביניהם:

א. האיסור לבי"ד לשמוע דברי בעלי הדין מפי המתורגמן (הל' סנה' כא, ח) או אף את דברי העדים (כך לפי רש"י מכות ו ע"ב) ולכן צריכים הדיינים להכיר את רוב הלשונות (רמב"ם שם ב,ו). לא החשש לשקר עומד ביסוד איסור זה אלא הצורך לדייק בדברים ולמוסרם כהוויתן ולמדנו מכאן על החובה הברורה שבעל הדין יטען טענותיו באוזני הדיינים ללא מתווך ומליץ ורק בפעם השנייה רשאים הדיינים לשמוע מפי מליץ ועו"ד. וכ"כ הסמ"ע בהל' דיינים יז ס"ק יד.

ב. מינוי מורשה- התובע רשאי ע"י כתב הרשאה למנות אדם שיפעל במקומו בעוד שהוא יוצא מתמונת הדיון. כך מי שהיתה לו קרקע תחת ידו של אחר רשאי לעשות שליח כדי שידון ויזכה עבורו (הל' שלוחין ג,א). ואמנם ההרשאה מגונה וכדברי רב: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו"(יחזקאל, יח יח) זה הבא בהרשאה"(שבועות לא א) והביא רבנו את דברי רב שם ג,ה. ופי' רש"י שם כי המורשה מתעבר על ריב לא לו (עדה"כ במשלי כו יז) ושמא הראשון חפץ בפשרה אך זה אינו יכול לעשות פשרה בממונם שלאחרים. ובהל' דעות ה,יג כת"ר שתלמיד חכמים אינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבוא בהרשאה. ובתשובה בלאו סי' רעב כת"ר שההרשאה מגונה אך מותרת כשיש בה צורך גדול: "אם משום שהתובע בעיר אחת והנתבע בעיר אחרת או משום שהתובע חולה או כיוצא בזה מן הסיבות המצדיקות". ובדומה לכך כתב הראב"ד בהשגה שם ג,ה וכן הב"י בחו"מ סי' קכג, טו שמצווה לסייע לתובע לתבוע את ממונו ולהציל עשוק מיד עושקו כשאינו יכול לעשות כן בעצמו(הובא ברמ"א שם). וכן כתב ערוה"ש בזקן ואינה לפי כבודו להתדיין עם פחות ממנו- עושה מורשה. ומכל מקום הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיפעל במקומו אלא רק התובע(כ"כ בתשובה בלאו סי' לז ובתשובה בסי' תיא נראה לדעת רבנו הטעם שאין לנתבע מה להקנות למורשה, וראה בערוה"ש קכד סעי' א שהביא טעמים נוספים). מציאות זו של מינוי מורשים הפכה למציאות מורגלת באירופה בדורות המאוחרים וכפי שכותב ערוה"ש בהל' הרשאה קכד, ב: "אבל עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה וכ"ש התובע ובין שהבעלי דינים הם בעצמם בב"ד ובין שאינם בעצמם בב"ד ומ"מ אם אינם בב"ד והב"ד רואים שע"י המורשים אין ביכולת לברר הדין על הבירור שולחים אחריהם ובאים בעצמם לב"ד, וכן נכון לעשות".

ג. מינוי אנטלר- הוא המליץ וכעין העו"ד של ימינו וכפי שנאמר באבות א,ח: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין"(וגי' כ"י קאופמן כארכי הדיינין כלו' כגדול הדיינים אינה ענין לנו כאן).

ומקור המושג בירושלמי סנה' ב,א שם שאלה הגמ' על דברי המשנה שאמנם כה"ג דן. אך מדוע דנים אותו? והרי הוא יכול למנות לו אנטלר  ופי' הערוך- אנטלר: "שליח שיש לו און והרשאה". ודוחה הגמ' הגע עצמך שנפלה לו שבועה- ואנטלר בשבועה? כלומר אין האנטלר יכול להישבע במקום הבע"ד. נראה כי אין לזהות את האנטלר עם המורשה (וכפי שטען פרופ' אליאב שוחטמן בתחומין כ). כך נראה משטף דברי הריטב"א הדן בשאלת הופעת נשים בבי"ד בצד הנתבע והביא תשובת ר"י מיגאש וז"ל: "דנשים יקרות דתבעי להו לדינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו שלוחי בי"ד...וכתב שכן היה דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל". ומדבריו שם ברור כי האנטלר הוא שליח שיכול גם לעמוד לצד הבע"ד וגם לייצגו. ואדרבה כל אדם יכול למנות לעצמו אנטלר: "אלא ודאי דכל אדם רשאי למנות אנטלר והכא הכי קאמר דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לבא לבית דין אלא למנות אנטלר, מה שאין כן באנשים דרובם באים לבית דין ואין רוצים למנות אנטלר, וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכה למעשה בכל יום, וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל, וליכא למינדא מינה, והרמב"ם ז"ל לא דיבר בזה כלום בחיבורו". ומלשונו האחרון ברור כי אנטלר אינו המורשה שהרי בהדיא עסק רבנו בדיני מורשה בהל' שלוחין לעיל, וזאת לא נעלם מעיני הבדולח שלריטב"א. ההיתר העולה מן הירושלמי למנות אנטלר, נסתר לכאורה ממדרשי הלכה במכילתא דרי"ש ורשב"י לפרשת משפטים שם מובא: "מדבר שקר תרחק- שלא יעמיד אצלו סניגורין"; לא תשא שמע שוא- שלא ידברו סניגורין לפניהם". אך שתיקתו שלרבנו מדין זה לכאורה מורה על דעתו להתיר למנות אנטלר מצד התובע ומצד הנתבע וכדעת רבנו חננאל וכפי שכתב משמו הרמב"ן בשבועות ל ע"א (ודלא כמסקנת הב"י בזה שקישר דין זה לאיסור לשמוע מפי המתורגמן והרבה תמהו על קישור זה כרמ"א בדרכי משה והברכי יוסף ועיין בתחומין כ עמ' 42-39). ונראה שבמסגרת דיני הרשאה אכן אין למנות מיופי כח. אך ביחס למיופי כח שאינו פועל במסגרת דיני הרשאה כמו עורך דין אין ראיה לאסור לפי הרמב"ם (וזו מסקנתו של פרופ' שוחטמן במאמרו שצוין לעיל) ואמנם חשש בולט אחד קיים ביחס למקצוע עריכת דין בימינו ביחס לדיני הטענות וכפי שכת"ר בפיהמ"ש אבות "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים: "הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם, והם משערים שאלות: "אם יאמר השופט כך- תהיה תשובתו בכך, ואם יטען בעל הדין בכך- תהיה התשובה כך, וכאילו הם עורכים השופטים ובעלי הדין לפניהם...אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים".

וכעין זה כתב רס"ג בפי' למשלי עה"פ "עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן" יט, כח: "זהו מה שעושים מקצת בנ"א- מופיעים במושב ביה"ד וטוענין לאחד היריבים ואומרים אפשר שתהא לזה הצלה היא כך וכך ואפשר שתהא נגדו הוכחה היא כך וכך, וזה מהם כמו עדות שקר, כי הבעל דין עצמו יודע את מצבו יותר, ואילו היה הדבר כך היה טוען אותו". מכל מקום נראה כי אין בסיס לשלילת מקצוע עו"ד באופן גורף, וכפי שכתב מורנו הרב ערוסי לאחד השואלים בעניין זה: "ישנם פעולות שזקוקות לעו''ד לפי החוק, כמו נוטריון. ויש פעולות, כמו צו ירושה וכיו''ב, שנדרשות להתנהל באופן מושכל, שלאדם הרגיל אין את הידע לכך, וטוב לו וטוב למערכת להסתייע באיש מקצוע".עכ"ל. ואמנם הגר"י קאפח הביא דברי רס"ג אלו בהל' שותפין פ"ג  אות ח ביחס לדין הבא בהרשאה והוסיף שבתימן היו נוהגים לומר "ונבל כי ישבע לחם"- ר"ת "וכיל"(מורשה או בא כח בערבית). ולכאורה דבריו אלו מוקשים, שהרי דברי רס"ג הנ"ל מתייחסים למה שאנו מכנים היום עו"ד המלמד את בע"ד לטעון טענות שיפטרו אותו, אך אינו עוסק במורשה שמטרתו לעמוד במקום בעל הדין ולא בנוסף לו. אלא שלמעשה נראה כי מרוחק ובלתי רצוי הוא "המורשה" מפני החשש האמיתי שבעה"ד יעמיד במקומו אדם מחוכם שיודע לטעון בפני בית הדין טענות טובות ומנצחות אך אין בהן אמת, והרי זהו בדיוק החשש מעורכי הדין שילמדו את בע"ד לטעון טענות שקריות כדי לפטור את עצמו וראה בשו"ת הרשב"א  ח"ו סי' רי: "שהמורשה יטעון טענות שקרים, לפי שאינו בוש מן התובע". וכבר כתב רבנו בהל' סנה' כא יג שמותר לדיין לסעד מעט את הבעל דין הנבוך והמתקשה להסדיר דבריו, כדי להבינו תחלת הדבר משום "פתח פיך לאלם", אך על הדיין להיזהר שלא יהא כעורכי הדיינין. ובאר המאירי שיזהר הדיין שלא להרבות בדברים כדי לא ללמד את בע"ד איך לשקר. ובאשר למציאות בתימן מובא בהליכות תימן עמ' 71: "היו שם תמיד מקצת אנשים הידועים כעורכי דין, אך הדיינים לא חיבבו אותם ולא נהגו בהם כבוד. גם בעיני הקהל לא היה מעמדם נכבד, בהתאם למסורת המוסר היהודי, שאינו רואה את מלאכת עורכי הדין בעין יפה, כיון שאין עורך הדין מבקש אלא את טובת מרשהו, בין שהוא צודק ובין שאינו צודק". והרב א' קאפח במאמרו "הייצוג בבתי הדין" במסורה ליוסף ז ציין לכמה תעודות מתימן מראשית המאה ה-20 המעידות שהיו בימיהם מורשים המכונים ו'כיל או ו'כילה ושעליהם חתום גם מארי קאפח המכונה "אלישיש" והסיק  שם בסוף מאמרו: שעורך דין או מורשה שאין מטרתו לסייע למרשו בכל מחיר בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים" אלא באמת להציל עשוק מיד עושקו אזי "גם אם היא כאובה לשולח ועליו למנות לעצמו מורשה, יסודה ומקורה של הרשאה-שליחות זו- בדין וע"פ דין, ומצוות חכמים היא".    

תאריך: 
10/01/17 י"ב טבת התשע"ז
x

Audio Playlist