האם מותר וראוי לקדם צעירים רווקים או מגולחי זקן לשמש כשליחי ציבור לתפילות ימים נוראים?

ובכן, שאלה מושכלת מאוד, מתבקשת מאוד, אבל צריך להשיב עליה בזהירות גדולה ובאחריות גדולה.

רבנו בפרק ח' מהלכות תפילה הלכה י"א כתב: אין ממנים שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחוכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרוא, ומי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהיה שליח ציבור מפני כבוד הציבור. אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה.

ומרן השו"ע בשולחן ערוך אורח חיים סימן נג כתב בסעיף ד': שליח ציבור צריך שיהא הגון, ואיזה הוא הגון? שיהא ריקן מעבירות, שלא ייצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהא עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים".

והנה רבותיי, עלינו לדעת שהדבר הפשוט שכל עוד השליח ציבור לא נחשב לבוגר, הוא לא יכול להיות שליח ציבור, הוא גם לא יכול להימנות במניין. בשביל [להיות] שליח ציבור, יש צורך גם שיתמלא זקנו. דהיינו זה גיל יותר מתקדם מאחר הבגרות. וברור, ורבנו מביא את זה בתשובה, שאם אין לו זקן לא כי אינו בוגר מאוד אלא בגלל בעיה בריאותית, אז בוודאי וודאי שזה לא מעכב.

ומכאן אנחנו מבינים, שבעידן של ציבור שהם מגולחי זקנים לא בעבירה אלא בהיתר, אז אין לנו אלא מה שמצוי, דהיינו, שליחי ציבור שאינם מגדלי זקן, למרות שלזקן יש משמעות והשפעה חיובית לתפילת הש"ץ. אבל הכללים האלה של מי ראוי ומי לא ראוי להיות שליח ציבור או חזן, הם נעים בין רצוי ובין מצוי, וכן לגבי טיב התפילות שאנחנו מתייחסים אליהן. לא הרי תפילות של ימים נוראים כהרי תפילות של כל יום, למרות שבכל יום אנחנו זקוקים לפתוח שערי שמיים, אבל אין לנו את הלוקסוס הזה לתפילות של כל יום, אלא לפחות לתפילות של ימים נוראים.

אבל הדבר ברור שאבותינו בתימן, אשר באמת חיו על פי המציאות התלמודית, דהיינו כולם מגדלי זקנים, אז היה שליח ציבור לא רק זה שכבר נתמלא זקנו אלא גם שהתחתן. נהגו להקפיד שהש"ץ יהיה נשוי, וזאת מדוע? כי הנישואין כנישואין מרסנים את היצר. סוף סוף אדם זה אדם, אם התורה אומרת "ולא תתורו אחרי... עיניכם", עין זה סרסור של עבירה, יש חמדה, יש תאווה, יש הרהורים, והרי האדם צריך להיות נקי מעבירה בזמן שהוא בא ומייצג ציבור, אז הוא מנסה לפתוח את ליבותיהם כדי שתפילותיהם תתקבלנה. אז זה לא אחד שצריך או שראוי חלילה לקיטרוגים מצד הציבור, אלא זה אחד אשר הציבור לא יקטרג עליו ולא יהיה אפשרות לקטרג עליו. ומשום כך, כאמור, אבותינו הנהיגו, שגם יהיה נשוי, לא רק "התמלא זקנו".

אבל, כפי שאמרנו, המציאות, בעוונותינו, הולכת ומשתנה לרעה מבחינת דפוסי ההתנהגות הדתיים והרוחניים. כבר מרן אומר שאפשר למנות שליח ציבור שלא נתמלא זקנו, והא בוגר כמובן, בדרך עראי, אקראי, לא בדרך קבע. אומר מארי, שזו לא שיטת רבנו. לפי רבנו, גם לא עראי. אבל שוב אנחנו, אף שאנחנו נאמנים לרבנו, ונאמנים למורשת אבותינו, שכאמור היא הגביהה יותר את הרף והעלתה את זה, שלא רק "נתמלא זקנו", אלא גם נשוי, אנחנו מדרכי החינוך וכדי לעודד, אנו מעלים גם מי שלא נתמלא זקנו – א.) לפחות לתפילות ערבית, ב.) על דרך אקראי בתפילות אחרות, לפי מרן, כדי שבדור שלנו שיש פיחות הולך וגדל [בכמות המתפללים], ו[ישנה נחיצות ל]הכשרה לשליחי ציבור וחזנים, אז אנחנו רוצים לעודד, להכשיר, וכך ראוי לעשות.

ובאמת, ראויים דברי הרב עובדיה יוסף [זצ"ל] בילקוט יוסף על סימן נ"ג סעיף ב', הוא אומר את הדברים הבאים: אם אין מוצאים מי שיהיה בו כל המידות האלו, יבחרו הטוב שבציבור שעוסק בתורה ובמעשים טובים, ובן תורה עדיף, כי העוסק בתורה יכול לבקש רחמים להתפלל לפני הקב"ה ואם נזדמן שליח ציבור שהוא בן תורה ואין לו שלושים שנה וגם אינו נשוי, ולעומתו יש איש פשוט ונשוי והוא למעלה משלושים שנה, הבן תורה קודם.

כלומר, זה עניין של שיקלול לפי המציאות של אותה בית הכנסת. ישנם בתי כנסת שהמבוגרים שבהם עמי ארצות, לא יודעים להתפלל כראוי, גם מי מהם הם בעלי עבירות, הרי אין מי מאיתנו יודעים מי בעלי עבירות ומי לא, אבל יש כאלה שאנחנו רואים דשים בעקבם לפני כולם, וכמה עבירות וכולי. אז הם לא ראויים להיות שליחי ציבור. לעומת זאת, באים מתארחים בני תורה צעירים, נכון שעדיין הם צעירים, אבל הם משתדלים לקיים תורה ומצוות, לכן הם עדיפים. וכן, גם לא בן תורה, אבל אדם שקובע עיתים לתורה, והוא ירא שמיים, ובעל מידות טובות, אז אפילו שהוא לא נשוי, אם הוא בעל קול ערב, ובעל מידות טובות, ואין קיטרוגים כלפיו, והוא עולה מבחינת היכולות שלו להשפיע לפתוח את הלבבות של הציבור יותר מהאנשים אשר מצויים שם באותו ציבור, כאמור הכל בהתאם לאותו ציבור. אז בוודאי ובוודאי שיש לתת עדיפות גם לאדם כזה, גם אם הוא לא נשוי, משום שכאמור, המטרה העיקרית היא לפתוח את הלבבות, והכל בהתאם למצב הקיים.

לסיכום, הדבר ברור שלכתחילה, הלוואי שנגיע ונחזור להחזיר עטרה ליושנה, שכל הציבור ועמך כולם צדיקים, וכולם מגודלי זקנים, וכולם יראי ה', ואז ודאי שנבחר רק את הזקֵן, ורק את הנשוי, ורק מי שקולו ערב, ורק מי שריקן מעבירות, הלוואי. אבל בעידן כזה, הלוואי נמצא כאלה לימים נוראים. וכשאנחנו הולכים בדור הולך ופוחת, גם לימים נוראים, אם באותו ציבור אין מהם אדם אשר הוא מעוטר בזקן ונקי מעבירות, אלא אדם עם ארץ שדש בעקביו לעיני רבים, מרבה עבירות, הוא לא ראוי להיות. ויותר ראוי לבחור באדם שאפילו הוא לא בן תורה, אבל קובע עיתים לתורה, ירא שמיים, ענוותן, הגון, אפילו לא נשוי, כי זה מה שיש באותו בית כנסת. אם קולו ערב והוא יודע להתפלל ולפתוח את הלבבות. כאמור, הכל שאלה של יחסיות ומדתיות. אבל נתפלל לקב"ה שבאמת יחזיר עטרה ליושנה.