"סמוך למיתתה קבורתה", האמנם? והרי נאמר בהלכה שיש להספיד האשה כפי שנוהגים להספיד את האיש?
מהו המנהג הקדום ומהן טעמן של המנהגים המתייחסים למלווים את מיטת האיש בלבד?
חליצת כתף וחליצת מנעלים, היש הבדל בין האבלים על האיש הנפטר או על האשה הנפטרת?
תגיות
16/11/11 י"ט חשון התשע"ב
המקור מציג דיון הלכתי ומנהגי סביב לוויות, תוך התמקדות בהבדלים בין גברים לנשים במסורת התימנית. הדובר מסביר מדוע הלוויה של אם חברם התקיימה ישירות מבית הקברות, ומפרט הלכות ומנהגים שונים הנוגעים להספדים, העמדת המיטה ברחוב, השתתפות נשים, אמירת קדיש ומנהגי אבלות נוספים. הוא מצביע על התפתחות מנהגים בהשפעת הקבלה ומדגיש את החשיבות בשמירת המסורת תוך התחשבות ברגשות האבלים.
קובץ שמע - מלא
נושאים מרכזיים:
- החשיבות של ליווי הנפטר והספדו: הדובר מדגיש כי ליווי הנפטר הוא "כבוד גדול" ו"גמילות חסדים של אמת". כמו כן, השפד הוא מצווה גדולה, הן לגברים והן לנשים. הוא מציין כי בהלכה התלמודית (הרמב"ם, אבן העזר) קיימת חובה על הבעל לממן מכוננות מקוננות ומספידות עבור אשתו הנפטרה.
- ציטוט: "באמת כבוד גדול הוא ללוות את הנפטרים. וזו הגמילות חסדים של אמת עם החיים ועם הנפטרים. גם מצווה גדולה היא להשפיד את הנפטרים בין אם מדובר בנשים בין הם מדובר באנשים..."
- ההבדל בין לווית נפטר ונפטרת בדין ובמנהג: למרות החובה להספיד את הנשים, קיימים הבדלים משמעותיים במנהג הלוויה עצמה בין גברים לנשים, במיוחד לפני הקבורה.
- גברים: נהוג להספיד את הנפטר בדרכו מביתו לבית הקברות, לעצור ולהניח את המיטה ברחוב לצורך הספדים ("מעמדות ומושבות").
- נשים: ההלכה והמנהג בתימן קובעים כי אין להניח את מיטת האישה ברחוב ואין להספיד אותה בדרך מביתה לקברה. הלוויה מתקיימת "בדומיה". ההספדים ומנהגי האבלות המשמעותיים לנשים מתקיימים לאחר הקבורה.
- ציטוט: "אבל אין מניחין מיטת האישה ברחוב לעולם שזה גנאי לאישה אלא סמוך למיתתה קבורתה."
- ציטוט: "...אבל מאז לו אותה בדומיה מביתה לבית קברה בדומיה אין הספדים אין מעמדות מושבות לפני כן אבל לאחר מכן מצווה גדולה מאוד מאוד להביא מכוננות בשביל לכונן לבכות להרבות בבחייה רבנים גדולים מספידים אותה במידה והיא ראויה לכך כמו האיש לכל דבר ועיקר ובאמת ככה היה המנהג בתימן."
- הדובר מסביר כי הפרשנים התקשו ליישב את הדעה שמספידים נשים כגברים עם האיסור להניח את מיטתן ברחוב, ומסיק מכך שההספדים וה"מעמדות ומושבות" לנשים מתייחסים לאירועים לאחר הקבורה.
- מקור המנהג לגבי נשים: הדובר מצטט מדרש חז"ל על הפסוק "ותמת שם מרים ותקבר שם", ודורש מכך שקבורתה הייתה סמוך למיתתה, ואין להניח את מיטת האישה ברחוב.
- מנהגים ייחודיים לגברים (הקפות, אמירת "רחם עליו"): הדובר מתייחס למנהגים שנהגו לגבי נפטרים גברים, כמו שבע הקפות סביב הנפטר בבית הקברות ותפילות "רחם עליו", ומסביר את טעמיהם הקבליים (עניין היצר הרע ורוחות משוטטות). הוא מציין כי מנהגים אלה לא נהגו לגבי נשים.
- ציטוט: "אצל האש לא אומרים כי איננה מחוזקת כיצרית שצריך כל כך הרבה להתפלל שתזכה בדינה."
- התפתחות מנהגים מאוחרים: הדובר מציין כי עם הזמן חלו שינויים במנהגים, ובעקבות פרשנות דברי הרמב"ם והשולחן ערוך, יש הנוהגים להספיד נשים ליד פתח ביתן או להניח את מיטתן לרגע ברחוב (כפי שמצטט את מורו שהתנצל על עצירה קלה לצורך אמירת "היתר"). עם זאת, הוא מדגיש כי המנהג המקורי בתימן היה ללוות את הנפטרת בשקט עד הקבר.
- סיבת הלוויה ישירות מבית הקברות: הדובר מסביר כי במקרה הנדון, הוחלט שהלוויה תצא ישירות מבית הקברות ולא מבית הנפטרת (אמו של רבי משה), בשל מצבו הבריאותי של אביו, רבי יוסף, שהיה תלמיד חכם מופלג וחולה קשה. חששו שאם ידע על פטירתה, זה עלול לקרב את מותו.
- מנהגים נוספים (הרמת המיטה, קריעה וחליצת כתף): הדובר מתייחס למנהג הרמת המיטה על הכתף, הנוהג הן לגברים והן לנשים (עם הבדל בכיוון הראש). הוא גם מתאר את מנהג "חליצת כתף" הייחודי ליהודי תימן, בו הבנים פושטים את שרוול יד ימין וחושפים את הכתף במהלך הלוויה.
- התנהגות האבלים לאחר הקבורה (נעלי עור): הדובר מזכיר את ההלכה האוסרת נעילת נעלי עור לאחר הקבורה ומספר על הרב שבדק את נעלי האבלים.
- שמירה על המנהגים בעדינות: הדובר מדגיש את החשיבות של שימור המנהגים, אך גם את הצורך לעשות זאת בדרך נעימה ולא בכפייה, בשל הרגישות והיצר הרע שעלולים להתעורר בשעת פטירה.
- השתתפות נשים בלוויה: הדובר מציין כי בלוויה הנדונה, נשים הגיעו לבית הקברות (מאחר שהלוויה לא יצאה מהבית), אך מדגיש את הצורך לשמור על מרחק מהקבר, דבר שלא תמיד קרה.
- תקרית עם בת הנפטרת ליד הקבר: הדובר מתאר אירוע בו אחת מבנות הנפטרת התפרצה בצורה לא צנועה אל עבר הקבר. הוא משבח את תגובתו המכובדת והמאופקת של מורו, שהמשיך באמירת צידוק הדין למרות ההפרעה. הוא רואה בתקרית זו ביטוי לבורות של הדור הצעיר.
נקודות חשובות וציטוטים מרכזיים:
- ההבדל המהותי בין לווית גברים לנשים לפני הקבורה במנהג תימן: "אבל אין מניחין מיטת האישה ברחוב לעולם שזה גנאי לאישה אלא סמוך למיתתה קבורתה."
- ההספדים לנשים מתקיימים בעיקר לאחר הקבורה: "...אבל לאחר מכן מצווה גדולה מאוד מאוד להביא מכוננות בשביל לכונן לבכות להרבות בבחייה רבנים גדולים מספידים אותה במידה והיא ראויה לכך כמו האיש לכל דבר ועיקר..."
- מקור המנהג לאי-הנחת מיטת אישה ברחוב: דרשת חז"ל על פטירת מרים "סמוך למיתתה קבורתה ואין מניחין את מיטת האישה ברחוב."
- הצורך בשימור המנהגים בדרך נעימה: "לסיכום יוצא איפה שבאמת חשוב מאוד מאוד לעמוד על כך לשימור המנהגים. לא בכפייה כי הדברים רגישים מאוד מאוד אלא בדרכנו עם מי שמעוניין בבקשה לא מעוניין הנהגו איך שהם רוצים..."
- תיאור תגובת הרב לאירוע החריג ליד הקבר: הדובר מתאר את מורו כמי שהגיב "בהסתכלות סולידית מתבוננת ככה חזר לפני העורף המשיך את הצידוק הדין ולא ישף."
קטע השמע מספק הצצה מעניינת להלכות ומנהגי אבלות ביהדות תימן, תוך הדגשה על ההבדלים בין גברים לנשים ועל האתגרים שבשימור מסורות אלו בדורות הנוכחיים
Question1
מה ההבדל העיקרי בין לווית נפטר זכר ללווית נפטרת נקבה על פי ההלכה והמנהג המוזכרים?
Answer1
ההבדל העיקרי הוא שבעוד שלווית נפטר זכר מלווה בהספדים ובהעמדת המיטה ברחוב מדי פעם לצורך כך, לווית נפטרת נקבה מתבצעת בדומיה מביתה לקברה, ללא הספדים ומבלי להעמיד את המיטה ברחוב. ההספדים והכינונים לנשים מתקיימים בדרך כלל לאחר הקבורה.
Question2
מדוע אין מעמידים את מיטת האישה ברחוב במהלך הלוויה?
Answer2
הטעם לכך הוא צניעות האישה. העמדת המיטה ברחוב נחשבת לגנאי עבורה, ולכן ההלכה היא להובילה ישירות מביתה לקברה בדומיה.
Question3
מהו מנהג "חליצת הכתף" המוזכר במקור, ולמי הוא נוהג?
Answer3
מנהג "חליצת הכתף" הוא מנהג ייחודי ליהודי תימן, בו הבנים המלווים את אביהם או אמם בהלוויה פושטים את שרוול יד ימין ומגלים את הכתף, ומשעינים את היד הימנית על הראש לאורך כל הדרך עד הקבורה.
Question4
מדוע נהוג לעשות שבע הקפות סביב הנפטר הזכר בבית הקברות, ומדוע מנהג זה לא קיים אצל נשים?
Answer4
מנהג שבע ההקפות סביב הנפטר הזכר נובע על פי הקבלה מהעובדה שהגבר הוא יצרי ובחייו עלולים להיות לו הרהורי קרי, אשר על פי הקבלה הם רוחות משוטטות שעלולות להזיק לבנים. ההקפות הן סוג של הגנה ותפילה לרחמים עליו בדינו. מכיוון שהאישה אינה נחשבת ליצרית באותה מידה ואין לה דין של הוצאת קרי, מנהג זה לא נוהג אצלה.
Question5
מהי הסיבה למנהג אמירת "רחם עליו" בזמן הלוויה אצל גברים, ומדוע לא אומרים זאת אצל נשים?
Answer5
אמירת "רחם עליו" נובעת שוב מהתפיסה הקבלית שהגבר יותר "מחוזק כיצרי" ולכן יש צורך להתפלל עליו יותר שיזכה בדינו. אצל האישה, שאינה נחשבת ככזו, אין צורך באותה מידה של תפילה לזכותה בדין.
Question 6
מדוע היו מקרים בהם נאסר על בנים ללוות את אביהם עד בית הקברות על פי מנהגים מסוימים המוזכרים?
Answer6
איסור זה נבע מהחשש מפני "רוחות רעות" הקשורות לנפטר על פי הקבלה, שעלולות להזיק לבנים המלווים אותו. עם זאת, במנהג יהודי תימן נהוג שהבנים מלווים את אביהם עד הקבר.
Question 7
מה היו המנהגים השונים שנהגו לומר בזמן הלוויה במקום אמירת "אויה רחמנא" אצל עדות אחרות?
Answer7
עדות אחרות שלא הכירו את אמירת "אויה רחמנא" נהגו לומר "והיה נועם" (שיר של פגעים למניעת נזק) או שירי קודש כמו שיר השירים או אשת חיל, כתחליף לתפילות הרחמים עבור הנפטר.
Question 8
אילו הנחיות ניתנו בנוגע להנעלה של האבלים במהלך הלוויה והקבורה על פי המקור?
Answer 8
תלמידי חכמים נוהגים ללכת עם נעלי גומי ולא נעלי עור במהלך הלוויה, מכיוון שאחרי הקבורה יש איסור לנעול נעלי עור. לאבלים שאינם יודעים זאת, ניתנה הנחיה לחלוץ את נעלי העור לאחר הקבורה ובחזרה מותר להם לנעול אותן אם אין להם נעליים אחרות
קובץ שמע - TXT
111108hy.txt
(15.91 KB)