האם אשה רשאית לומר "קדיש יתום"?

הקלטת עוסקת בשאלה האם מותר לבת נפטר לומר קדיש יתום, ובדיון רחב יותר סביב מנהג אמירת קדיש יתום בכלל, מקורותיו, והיחס אליו במסורת יהודי תימן. הדובר מציג עמדה מסויגת מאוד כלפי מנהג זה, במיוחד כאשר הוא סותר את ההלכה התלמודית ואת מנהגי יהודי תימן.

נושאים מרכזיים:

1. שאלת אמירת קדיש על ידי בת: השאלה הפותחת היא האם מותר לבת שנפטר אביה ולא הותיר בן זכר לומר קדיש יתום. הדובר משיב בשלילה, תוך ציון הערה חשובה על רקע השואל.

• ציטוט: "ובכן התשובה לעניין זה היא לא בארץ רבתי לאבא' רבתי וכאן העיר הערה או שתי הערות הערה הראשונה ש כשהשאלה הזאת נשאלת מבני העדה התימנית, יש להרים גבות מאוד מאוד."

1. מנהגי יהודי תימן בנוגע לאזכרה ועליה לקבר: הדובר מדגיש כי בני העדה התימנית לא נהגו לדקדק במנהגי עליה לקבר וציון אזכרה בצורה מופגנת כפי שנהוג בעדות אחרות. האזכרה התבטאה בעיקר בתפילת מוסף וקריאת מפטיר ביום השנה, ולא בהפגנת אדיקות מיוחדת.

• ציטוט: "אבותינו בתימן בא במידה והדברים האלהו לא היה לא הייתה מציאות של עליה לקבר כלל ועיקר רק כמה קברות צדיקים אשר חולים או חולות בעיקר הללו שהיו זקוקים בפוריות עלו לקברות מוריס שבזי ועוד מורי פנחוס ועוד עוד קבר ולא יותר וגם אז זה בעיקר מצנע בשרעב גם זה לא עשו לא עלו לקבר ואהזכרה במידה והביטוי שלה הביטוי שלה היה שביום השנה התפללו מוסף קם מפטיר כזה דבר לא יותר לא גילו אדיקות לדברים האלה כלל ועיקר. קיבלו את זה במינון מאוד מאוד נמוך."

1. היעדר מקור תלמודי לקדיש יתום: הדובר טוען כי אין כל זכר בתלמוד למה שנקרא היום "קדיש יתום". הוא מציין שהמקור למנהג זה הוא במדרשים שאינם תלמודיים.

• ציטוט: "ומורי ורבותיי שהם עדיין מושרשים בשורש ההלכה התלמודית וההלכה התלמודית בעניין ה קדיש מיוסדת על שני סודות אתנים. אחד, אין דבר כזה בתלמוד קדיש יתום. אין אנו מכירים דבר כזה בכלל בכלל בתלמוד, אלא במדרשות שאינם מדרשות תלמודיות."

1. עדות מספר חסידים: הדובר מביא מדברי הרב רובן מרגליות בהערתו לספר חסידים, לפיהם נראה מהתלמוד שאין שכר לאמירת קדיש על ידי אחרים עבור הנפטר. הוא משתמש במקרה של אישה המבקשת גט כדי שמישהו יטפל בקבורתה כדוגמה לכך שהתלמוד אינו מזכיר אמירת קדיש לאחר המוות.

• ציטוט: "ויפה כתב האיך קוראים הרב רובן מרגליות אשר היה מאוד מאוד אמון על ספרות ה קבלה ולמרות הכל בספר החסידים בהערה שלו כמדומני על סימן תשכב כמדומני אות ב כתב ואמר לפך מן התלמוד רואים שאין לזה שכר כי יש אלת גירושין שהאישה יכולה לטבוע גט מבעלה א כגון שאין לו פוריות והיא רוצה מישהו שיטפל בה בקבורתה ככה הגמרא אומרת והגמרא לא אומרת מישהו שיאמר אחרי הקדיש לא יהיה זכר לזה כך הוא אומר."

1. האגדה על רבי עקיבא ומקור מנהג קדיש יתום: הדובר מזכיר את האגדה (שאינה תלמודית) על רבי עקיבא שראה אדם סובל בעולם האמת וגילה שבנו, לאחר שהודרך על ידי רבי עקיבא לשוב בתשובה ולומר קדיש, גרם לנחת רוח לאביו. מאגדה זו התפתח מנהג קדיש יתום.

• ציטוט: "סוף סוף יש אגדה שהיא אינן הגדה תלמודית שרבי עקיבא ראה מישהו שסובל בעולם האמת מיוסר מאוד מאוד ושאל אותו מה מדוע סיפר לו בגלחת האב שאל אותו רבי עקיבא היכן הוא גר ואם יש לו בן אמר, אבל המצב הוא קשה מאוד מבחינה רוחנית. סוף סוף רבי עקיבא הלך היתר את הבן, השיב אותו בתשובה עד שאמר קדיש ואז שוב אותו נפטר נגלל רבי עקיבא ואמר תנוח עדך שהנחת אותי עכשיו הקלו עליי מייסורים של גיהנום וכולי. ומשם התחיל להתפתח הקדיש יתום דהיינו שיתום שאומר קדיש הוא מניח את הנפש של הנפטר מפני העינוי ה דין של גיהנום."

1. הסתייגות מהמנהג כל עוד הוא אינו סותר את ההלכה: הדובר מציין שאם אמירת קדיש על ידי יתום מתרחשת לאחר לימוד תורה ואינה סותרת את ההלכה, אין בכך בעיה. עם זאת, הוא מזהיר מפני התפתחות מנהגים שעלולים לפגוע ביסודות ההלכה.

• ציטוט: "אבל זהו מנהג שכל עוד איננו סותר הלכה לא מעלה ולא מוריד. דהיינו אם באמת לומדים תורה ואומרים קדיש אחרי לימוד תורה ונותנים את הקדיש הזה ליתום, זה לא מערב ולא מוריד. אם אכן באמת יש מהאגדה הזו עניין של מניח את הנפש של הנפטר, לחיי אבל לא חס וחלילה שמנהג יתגלגל באופן כזה שכבר יפרצו או יפגעו יסודות ההלכה והוא הדבר השני שרמזתי עליו ואמרתי שודי תימן מושרשים על ההלכה התלמודית שא' בתלמוד אין זכר למה שנקרא היום קדיש יתום ב' שהחכמי תימן היו מאוד מאוד מסויגים מלפתח מנהגים שפורצים את הגבולות של ההלכה."

1. מעמד הקדיש כדבר שבקדושה הצריך מניין: הדובר מסתמך על דברי הרמב"ם והשולחן ערוך הקובעים כי אמירת קדיש היא דבר שבקדושה וטעון עשרה גברים יהודים בני חורין ובוגרים. על בסיס זה, אישה או ילד קטן אינם יכולים לומר קדיש במניין.

• ציטוט: "והנה אומר רבנו בהלכה ה בפרק ח מלכות תפילה וכן אין אומרים קדושה ולא קוראים בתורה ולא מפטירים במביאים אלא בעשרה והכוונה עשרה כמו זה שדיברנו גדולים ודים גדולים ובני חורין מטבע דברים שנשים לא נכללות קטנים לא נכללים כי אם נאמר בני חורין עבדים קטנעים לא אז ודאי גם נשים לא אלא רק זכרים, יהודים זכרים בוגרים אבל השאר אין להם קשורים במניין ואין להם קשר למניין יש תפילות נשים שליחידות אבל או אפילו שהם מתפלות ביחד אבל זה לא גדר של ציבור אינם רשעיות לומר ברכו אינם רשעיות לומר קדיש ולא קדושה..."
• ציטוט: "ובאמת רבותיי מרן השולחן ערוך בסימן נה אומר סעיף א' אור חיים אומרים קדיש ואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים שהביאו שתי שערות והוא הדין לקדושה וברכוא שאין נאמרין לפחות מעשרה מרן א' מפרט באופן שאיננו משאיר שום ספק. ב' הוא לומד את שאר הדברים שבקדושה מהקדיש. לא הקדיש מהם, אלא הוא לומד שאר הדברים שהוא קדושה מהקדיש."

1. התמודדות הפוסקים עם יתום קטן ואמירת קדיש על ידי אישה: הדובר מציין שהיו פוסקים שהתקשו עם העובדה שיתום קטן לא יכול לומר קדיש, ומצאו פתרון שאדם גדול יאמר והיתום יחזיק אחריו. עם זאת, הוא מדגיש שאין לכך בסיס הלכתי. בנוגע לנשים, היו דעות שהתירו אמירת קדיש בבית אך לא בבית הכנסת מטעמי צניעות, אך הדובר מראה כי גם זה סותר את העיקרון של קדיש כדבר שבקדושה הצריך מניין.
2. דחיית הטיעון של "דין מיוחד" לקדיש יתום: הדובר דוחה את הטענה שאמירת קדיש יתום היא דין מיוחד שאינו כפוף לכללי דברים שבקדושה. הוא מזכיר את הכלל שאין לומדים הלכה מאגדה, ובוודאי לא מאגדה שאינה תלמודית.

• ציטוט: "חידוש גדול הרי כלל גדול במסכת כלל גדול נאמר במסכת בטרא קל עמוד ב אין למדים הלכה מהאגדה ואיך אפשר על בסיס מדרש שהוא אפילו לא מדרש תלמודי ללמוד הלכה ולקבוע מסמרות שהם מנוגדות לכללים של ההלכה אז הם אומרים זה דין מיוחד ולכן אישה יכולה לומר קדיש יתום א יתום קטן יכול לומר קדיש פוסקים שאומרים את הדבר הזה..."

1. מנהגי קדיש בעדות אחרות והסכנה בחיקוי: הדובר מזהיר מפני התגלגלות אחר מנהגים של עדות אחרות, במיוחד כאשר הם סותרים את ההלכה התלמודית ואת מנהגי אבותיהם. הוא מציין דוגמה של שניים או שלושה יתומים הרוצים לומר קדיש יחד, דבר שלא נהוג במסורתם.

• ציטוט: "ומכאן אנחנו א מעירים שבדברים האלה שכדאי וכדאי לא להתגלגל אחרי מנהגים של עדות אחרות אשר אצלהם פרשת המנהג. והנפקמינה היא שכבר מתחילים אצלנו לפרוץ גדר ושני עיתומים או שלושה יתומים רוצים להגיד קד יש בת אחת ואצנו רק אחד אומר קדיש לא שניים ולא שלושה..."

1. האדיקות לדין התלמודי כמורשת יהודי תימן: הדובר מדגיש כי יהודי תימן שמרו במשך אלפי שנים על ההלכה התלמודית ועליהם להמשיך ולשמור עליה מתוך אדיקות, ולא מתוך זלזול בדעות אחרות.

• ציטוט: "אלא מתוך אדיקות אדיקות לדין התלמודי כי אבותינו שמרונים היו במשך אלפי שנים שמרו את ההלכה התלמודית ועליהם להמשיך לשמר לא מתוך זלזול לשום דעה אלא מתוך אדיקות לדעה התלמודית שעליהם לשם רעה צור..."

1. בעיות אמוניות סביב מנהג קדיש יתום: הדובר מעלה גם בעיות אמוניות הקשורות למנהג קדיש יתום, במיוחד בנוגע לתפיסה שאמירת הקדיש יכולה להועיל לנפטר לאחר מותו ולכפר על חטאים. הוא מציין את הכלל שאין כפרה לאחר מיתה, וכי ניסיונות הפוסקים ליישב זאת באמצעות הבחנה בין כפרה והקלה מייסורים יוצרים מבוכה ודורשים הסברים שונים. הוא טוען כי ריבוי אמירת קדיש עלול ליצור קטרוג על הנפטר במקום זכות.

• ציטוט: "שהרי במשנה ובתלמוד נאמר אדם שחטא חטא בשגגה שבמזיד הוא חייב כרגזי הוא ובשוגג הוא צריך להביא קורבן חטאת הפריש קורבן חטאת לא הספיק להביא את הקורבן אבל הוא נתבקש לישיבה של מעלה לפני שבהמתו נתבקשה לישיבה של מטה ואז מה עושים במקרה כזה אמרו חכמים תמות הבהמת חטאת לא מקריבים אותה ואין הור שמביאים אותה כדי לכפר על האבא כי נקבע כלל אין כפרה אחרי מיתה לכן נאלצו הרבה מגדולי החכמים האחרונים לחלק חילוקים ולומר יש הבדל בין לכפר על חטא וזה ודאי שאין כפרה אחרי מיתה ובין דרגות של להניח מהייסורים הגדולים של גיהנום שיש לו לאבא בגיהנום בכל כה יוצא בזה קודם כל, על ידי שאתה מרבה לומר קדיש יתום, מה שנקרא יום קדיש יתום, אתה כאילו מכריז אומר בשער בת רבים, מסכינך לו אבי כמוהו מפייסר, כמוהוא סובל בג'הנה ג'הנום, הרי אתה מוציא קטרוג עליו, אתה מוציא לעיו מלא אמרת פעם פעמיים אבל עד זה כאילו מי יודע כמה הוא מתסר למה דון נותן לקר זכות שוודאי ודאי מעשיו הולכים לפניו וזכה בחלק בעולם הבא, חלק אור וחלק יוצא בזה. לכן, כאמור, גם בחלק האמוני זה גרם להרבה הרבה מבוכות והסברים מהסברים שונים."

מסקנה:

הדובר מציג עמדה ברורה השוללת את אמירת קדיש יתום על ידי בת, ומביע ספקות רבים לגבי עצם מנהג קדיש יתום כפי שהוא נהוג כיום, במיוחד כאשר הוא סותר את ההלכה התלמודית ואת מנהגי יהודי תימן. הוא קורא לשמירה על אדיקות למסורת ההלכתית המקורית ולמנהגי אבותיהם, ומזהיר מפני חיקוי מנהגים של עדות אחרות העלולים לפגוע בעקרונות ההלכה והאמונה