נמצאה מציאה ע"י הפועל במהלך עבודתו - האם שייכת לפועל או למעביד?

לא או לבעל הבית. למשל, אם אדם הוא זבן בתוך קניון, בתוך סופר, ומצא בסופר עבדה שאין לה סימנים. למי העבדה? לא. הזבן הזה הוא עובדיר לא או לבעל הסופר או כן? נאמר בגמרא במציאה דף י עמוד א' מציא פועל לעצמו. במי דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נקש עם מי היום הדור עם מי היום? אבל אמר לו עשה עם מי מלאכה היום? נציאתו של בעל הבית הוא. כלומר אם הפועל נזכר, כלומר שכרו אותו בשביל לעבוד עבודת זבנות ותוך כדי העבודה מצא מציאה. המציאה היא שלו. אבל אם הפועל נזכר, שכרו אותו בשביל ללקט מציאות. המציאה היא לבעל הבית. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם בשולחן ערוך. אלא מה? שיש פעמים שהפועל שמצא את המציאה מתעסק בה כדי לשמור אותה. כלומר, אם למשל ניתן דוגמה, הפועל השכיר עובר ממקום למקום בשליחות כמובן של מעביד שלו ובדרך נניח הוא מצא דברי דברים שכנראה נפלו ממכונית והם פיזורים על הכביש או מאנשים לקוחות שעברו נפל להם בכביש שעצועים שאין בהם סימנים הירות שאין בהם סימנים והם בדרך פיזור. אז הוא מלקט לעצמו את הדברים האלה ולקח אותם לביתו כדי לשמור אותם. כל זה על חשבון הזמן של בעל הבית. האמנם במסיבות כאלה העבדה היא שלו או שמה שלבעל הבית. ואם שלא האם הוא צריך לפצות את בעל הבית? האם בעל הבית יכול לנקות לו מסכרו עבור הזמן שהתעסק עם עם המציאה הזו. אומר רש"י בא במציאה דף יא עמוד א' נקש עמי היום זה לא נזכר עמו אלא לניקוש ועדור אוך שהיגביע המציאה אין זו ממלכת בעל הבית או קנאה פועל והוא ינקה לו נשחרות חר פעולת ניקוש ואדור כל שעת ההגבה. כלומר, אם באמת זה זמן כל כך מועט שבעל הבית מוחל לו או חזקה שבעל הבית מוחל לו, זה משהו אחר. אבל אם ההתעסקות עם המציאה היא בזמן משמעותי מבחינת העבודה, אז בעל הבית זכאי לנקות את החלק היחסי של הזמן שה הפועל השקיע בשביל הטיפול במציאה על חשבון העבודה. כך הגענו לשני דינים בעניין של פועל שמוצא עבדה. א' פועל שמוצא עבדה העבדה היא שלו ולא של המעביד אאם אם כן הוא נזכר לקט מציאות. ב' אם התבזבז זמן בזמן שהוא מגביע את העבדה או נוטל אותה לשמר אותה באיזשהו מקום אז המעביד זכאי לנקות את החלק היחסי מהזמן שהשקיע הפועל בשביל להגביע את העבדה ולשם רה ג היש הבדל בין אם פועל מצא עבדה בחוץ או אם הוא מצא עבדה במקום העבודה הרי אזבן שעובד בקניון או בסופר מצא את העבדה בתוך הסופר. האם נקרא שהעבדה הזו היא של בעל הבית בגלל שחצרו קונה לו או לא? הדברים האלה מתבערים זה ממציאה W עמוד א' ושם אומרים אם החצר משתמרת אז בעל הבית זכה אבל אם החצר אינה משתמרת אז אם בעל הבית עומד בצד שדה הוא מתחין בעבדה ואומר זכתה לי שדי אפילו שהוא לא הגביע את העבדה אז הוא זכה בעבדה מדין חצר קונה לו אבל אם לא עמד ושימר ואמר חצרי דכתה לי אז המציאה היא של המגביע הזר לו דווקא הפועל כל שכן הפועל שנמצא שם השאלה היא מה דינו של סופר? האם זה נקרא חצר משתמרת או חצר שאינה משתמרת? התשובה זה נקרא חצר שאינה משתמרת. שהרי רבים בוקעים שם. אף על פי נניח שבעל הסופר נמצא שם אבל סוף סוף רבים בוקעים שם. הגאוו בעצמכם שמישהו זכה בעבדה בעל החסר בכלל לא יודע. מכך שיש עבדה. אז אין ספק בדבר. זה בזמן שזה פתוח לרבים זה לא בגדר חצר המשתמרת ולכן העבדה היא של הפועל ולא נאמר שחצרו של בעל הסופר קנתה לו זכתה לו לכן אם למשל אדם הוא עובד אצל יהלומן ושם להיכנס לחדר זה צריך להיות על ידי חקירות בדיקות ואישורים וכולי ונמצאים בדרך כלל הפועלים שעובדים שם ונמצאה עבדה שאין בה סימנים. אני מדגיש שאין בה סימנים. יכול להיות שזה מאחד הפועלים, יכול להיות גם שזה ממישהו שהורשה להיכנס. אין יודעים. אז מהבחינה הזו ניתן עדיין לומר שהעבדה הזו, אני לא מדבר על יהלומים ועל כסף, עבדה שהיא שונה מהדברים שנמצאים שם. אז ניתן לומר מאחר ונמצאים שם פועלים. ולפעמים אותם אנשים שמגיעים באישור שזה בבחינת רשות הרבים שהמוצא מציאה הרי שלו אבל מאחר ובדרך כלל זה נעול ובעל הבית שם אז מאוד מאוד מקפידים על היוצא ועל הנכנס ואם הוא לוקח משהו אז ודאי ודאי היו בוסקים אותו אז ייתכן שמקום כזה זה נקרא חצר המשתמרת גם לעניין שאם יש עבדה ובעל העבדה ובעל החדר ההוא היהלומן נמצא שם יכול להיות שבמקרה כזה נאמר חצרו של אדם זוכה לו אבל בשאר הנסיבות מי שעובד בתחולים בסופר בבנקים כל המקומות האלה הפועל שמוצא עבדה אינו שונה מאדם זר שמוצא עבדה אם אין בה סימנים הרי שלו ולא של הבעל ربي ח