שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב''ם

‏ט"ז אלול, תש"ע

בין השמשות במשנת רבינו

דיון בתלמוד (שבת לד:-לה:)

ת"ר: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, (ולכן) מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות. הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה. (שיעור זה אינו מוגדר, כי הוא משתנה בהתאם ללחות ולאדים שבאוויר. כי יום שיש בו הרבה אדים, יכסיף העליון לאחר זמן רב יחסית, כי האדים מהווים ראי לקליטת זהרורי השמש ממרחק רב).  ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל (שיעור זה הוא כ-12 דקות לפי שיטת רבינו ששיעור הילוך מיל הינו 24 דקות. אולם נראה שר' נחמיה מתחיל את זמן בין השמשות יותר מאוחר משקיעת החרס) רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו (לשיטת רבי יוסי, אין זמן כל שהוא ביום שהוא גם יום וגם לילה או לא יום ולא לילה, אלא יש זמן מסויים שבו נגמר היום ומתחיל הלילה. ובין השמשות של ר' יוסי מתחיל ונגמר מיד בסיום בין השמשות של ר' יהודה, ואינו אלא כהרף עין).

(מקשה הגמרא:) הא גופה קשיא, אמרת איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין (מדייקת הגמרא) הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – לילה הוא, והדר תנא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון (עדיין) בין השמשות? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני (צרף יחד את שני המשפטים ושנה כך:) איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי (גם זמן זה מוגדר) בין השמשות (אולם, כאשר) הכסיף העליון והשוה לתחתון, (זמן זה מוגדר) לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל, הכי קתני (כך יש לשנות את המשנה) משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין (הרי שזמן זה מוגדר) יום, (אולם כאשר) הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון (זמן זה מוגדר כ:) בין השמשות. הכסיף העליון והשוה לתחתון (זמן זה מוגדר) לילה. ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור ביה"ש בכמה אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל... תלתא ריבעי מילא (18 דקות לפי רבינו) ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל... תרי תילתי מיל (16 דקות לפי רבינו). מאי בינייהו? איכא בינייהו פלגא דדנקא (1/12, כלומר 2 דקות).

א"ר יהודה אמר שמואל: כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. א"ר יוסי לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים. עד כאן לשון הגמרא.

התוספות בדף לה. מביאים סתירה לכאורה ממסכת פסחים דף צד שם מובא שלדעת רבי יהודה זמן בין השמשות הוא מהלך 4 מילים לעומת 3/4 מיל או 2/3 מיל בדעת רבי יהודה בסוגיה שלנו. ר"ת מתרץ את הקושי שבמסכת פסחים מובא זמן של תחילת השקיעה ואילו במסכת שבת מובא זמן של סוף השקיעה.

מקורות בדברי רבינו

להלן נביא 3 מקורות בדברי רבינו מהם ניתן ללמוד על הגדרת המושג "בין השמשות":

1. כתב רבינו בהלכות שבת פרק ה הל' ד:

משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום, ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום.  ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין השמשות ערב שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג--חייב חטאת מכל מקום.  וכוכבים אלו--לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי.

לשון רבינו בהלכה זו היא סתומה והוא אינו מפרש מהי שקיעת החמה, האם מדובר על היעלמות החרס (דהיינו שקיעת השמש באופק) או זמן מאוחר יותר.

1. כתב רבינו בהלכות קידוש החודש פרק ב הל' י(ט):

ראוהו בית דין עצמן, בסוף יום תשעה ועשרים-אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים-בית דין אומרים מקודש מקודש, שעדיין יום הוא.  ואם ראוהו בליל שלושים, אחר שיצאו שני כוכבים-למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם, ויעידו הם השניים בפני השלושה; ויקדשוהו השלושה.

מאחר ואין בית דין מקדש את החודש בלילה אלא רק ביום, הרי שמהלכה זו ניתן להבין שלדעת רבינו כל עוד לא נראה כוכב אחד הרי שזמן זה הוא יום, וכאשר נראים 2 כוכבים זמן זה מוגדר לילה.

1. כתב רבינו בהלכות תרומות פרק ז הל' ב:

אין הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה:  שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), עד שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם).

מדברי רבינו בהלכה זו משמע שבין השמשות אורך כעשרים דקות ("כמו שליש שעה"). רבינו מגדיר מתי בין השמשות מסתיים (בצאת שלושה כוכבים בינוניים) אולם אין רבינו מגדיר מתי זמן זה מתחיל.

הסבר מורי בשיטת רבינו

מורי בפירושיו וביאוריו להלכות דלעיל[1] מבאר שלדעת רבינו המושג "שקיעת החמה" הוא תחילת צאת הכוכבים, ומיעוט רבים שניים, כלומר יציאת שני כוכבים,  וזמן בין השמשות לדעת רבינו, מתחיל בצאת שני כוכבים ומסתיים בצאת שלושה כוכבים, כדברי שמואל בשבת לה: "כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה", כאשר כוכבים אלו מוגדרים לדעת רבינו ככוכבים בינוניים – לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאינן נראים אלא בלילה, ומשך זמן זה הוא כעשרים דקות. כלומר, שקיעת החמה היא צאת שני כוכבים ואחרי שקיעת החמה היא צאת שלושה כוכבים, וזמן הביניים הוא בין השמשות. ואילו העלמות חרס השמש והסתתרותה (שקיעת החמה באופק), אינו קרוי בפי רבינו שקיעת החמה אלא "הסתתרות החמה" והוא סמוך ל"שקיעת החמה".

רבינו לא פסק כרבא בשם שמואל שאמר 18 דקות,  ולא כרב יוסף בשם שמואל שאמר 16 דקות ולא כר' נחמיה שאמר 12 דקות, אלא ברר לעצמו שיעור זמן לפי מימרא זו של שמואל שקבלה סיוע מהברייתא, כי זמן זה הינו ברור ומוגדר ואינו תלוי בנתוני מזג האוויר שיכולים להשפיע על הראות וממילא להשפיע על זמן בין השמשות.

מורי מביא ראיה מפירוש המשנה של רבינו לברכות פרק א' משנה א' שם כתב רבינו:

"ומה שהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים אע"פ שהיא עת אחת, הוא כדי ללמדינו תועלת אגב הרצאת הדברים, והיא שכהן טמא שטבל ביום הותר לו לאכול בתרומה אחרי שקיעת החמה"

הרי ברור כי צאת הכוכבים ושקיעת החמה – אחת היא, והיעלמות השמש נקראת בפי רבינו הסתתרות השמש והוא סמוך לשקיעה.

מורי מבאר שמשך הזמן מהיעלמות החרס ועד צאת שלושה כוכבים בינוניים אורך כ-35 דקות, כאשר מהיעלמות החרס ועד צאת שני כוכבים יש כ-15 דקות  וזמן זה הוא יום גמור לדעת רבינו, ומצאת שני כוכבים ועד צאת שלושה כוכבים יש כ-20 דקות, וזמן זה נקרא בין השמשות.

בביאורו להלכה בשבת פרק ה הל' ד, מסביר מורי שמשום חומר שבת ומשום תוספת שבת דרבנן כתב רבינו בסתם "משתשקע החמה" ולא פירש מהו גדר זמן זה, כדי שבשבת נחמיר כבר מעת היעלמות החרס[2].

בביאורו להלכה בקדוש החודש פרק ב הל' י[3], מסביר מורי שרבינו נקט בדווקא את המונח "כוכב ליל שלושים" למרות שברור שאנו עוסקים בליל שלושים, מאחר שרבינו בא ללמדנו את המונח "בין השמשות", כי קיימא לן שכוכב אחד יום כלומר כשייראה כוכב אחד עדיין יום גמור הוא לכל דבר ומקדשים את החודש, באותו זמן, אף לכתחילה, אולם אם נראה כוכב שני שהוא כוכב השייך לליל שלושים, נוצר לנו מצב שקול, יש לנו כוכב של יום ויש לנו כוכב של לילה, וזהו המושג של בין השמשות שאין מקדשים בו לכתחילה, וכשייצא כוכב שלישי שהוא הכוכב השני של ליל שלושים הרי הוכרע הדבר לצד הלילה ובטל היחיד במיעוטו. ואין בית דין רשאים לקדש את החודש באותו זמן  ואם קדשו אינו מקודש. אולם אם קדשו את החודש לאחר צאת שני כוכבים, הרי בדיעבד החודש מקודש, ולכן רבינו כתב, אם טרם נראה כוכב ליל שלושים אך ייתכן וכוכב ראשון יצא כי הוא אינו שייך לליל שלושים[4].

אולם שונה הדבר מה שכתב רבינו בהלכות תפילה פרק א' הלכה ז':

וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.

שקיעת החמה האמורה בהלכה זו, פירש מורי שם, אות כו עמ' קט, היא היסתרות החמה מן הרקיע, וסמוך לשקיעת החמה האמור בהלכה זו, הוא סמוך להיסתרות החמה מן הרקיע. והוא הזמן שהחמה בראש האילנות. ורב, כך נאמר בירושלמי, היה מתפלל תפילת נעילה, כשהחמה בראש האילנות ומסיים אותה בשעה שהחמה מסתתרת מן הרקיע[5].

בחינת הזמנים בתצפיות בשטח

בבדיקות שערכו חברים במקומות שונים בארץ במהלך חודש אב נמצא כי משך זמן בפועל מעת היעלמות החרס ועד צאת 3 כוכבים נמצאו הממצאים הבאים[6]:

• משך הזמן מעת היעלמות החרס ועד צאת כוכב ראשון הינו כ-20 דקות[7].
• משך הזמן מצאת כוכב ראשון ועד צאת כוכב שני הינו כ-5 דקות[8].
• משך הזמן מצאת כוכב שני ועד צאת כוכב שלישי הינו כהרף עין (פחות מדקה)[9].

בהתאם לתצפיות סה"כ משך הזמן מעת היעלמות החרס ועד צאת כוכב שלישי כ-26 דקות. תצפיות אלו אינן כוללות את כוכב נוגה הנראה גם ביום, בהתאם להגדרתו של רבינו לכוכבים בינוניים – "וכוכבים אלו-לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה".

תוצאות תצפיות אלו סותרות לכאורה את דבריו של מורי כי משך הזמן מצאת כוכב שני לצאת כוכב שלישי הוא כעשרים דקות, בעוד שבפועל, משך זמן זה הוא קצר מאד ולעיתים עד כדי הרף עין. אולם משך הזמן הכולל מעת היעלמות החרס ועד צאת שלושה כוכבים תואם בקירוב את תוצאות התצפיות.

גם בדבריו של מורי יש לכאורה סתירה בין הלכות קידוש החודש להלכות שבת. בפירושו בהלכות קידוש החודש כתב מורי שמשך הזמן בין צאת שני כוכבים לצאת שלושה כוכבים הוא כעשרים דקות, ואילו בפירושו בהלכות שבת כתב מורי שמשך הזמן בין צאת כוכב ראשון לצאת שלושה כוכבים הוא כעשרים דקות. אומנם פירושו בהלכות קידוש החודש נראה עיקר לאור הרחבת היריעה על ידו בנושא, אולם דבריו בהלכות שבת נראים יותר קרובים למציאות בהתאם לתצפיות שנערכו.

מסקנות להלכה

לאור אי הבהירות בנוגע לדבריו של מורי לגבי משך הזמן בין צאת כוכב ראשון לכוכב שני ומשך הזמן בין צאת כוכב שני לצאת שלושה כוכבים, ביחס למשך הזמן כפי שנצפה בפועל, הרי שלהלכה למעשה אנו נצמד לדברי רבינו בהלכות תרומה שמשך זמן בין השמשות מעת שקיעת החמה ועד צאת 3 כוכבים בינוניים הוא כעשרים דקות ("כמו שליש שעה"), ועל כן מאחר והזמן הברור והידוע לנו הוא צאת שלושה כוכבים בינוניים, הרי שבין השמשות מתחיל עשרים דקות לפני מועד צאת שלושה כוכבים ומסתיים בצאת שלושה כוכבים. אולם ברור כי התחלת בין השמשות לפי רבינו הינה לאחר היעלמות החרס[10].

בנוגע לדיני שבת, אנו נחמיר לקבוע את זמן בין השמשות החל ממועד היעלמות החרס, משום חומר שבת ומשום ששמירת השבת מסורה להמונים ועלינו לקבוע גדר ברור שההמונים יוכלו לנהוג על פיו.

בנוגע להלכות קידוש החודש, הרי שמאחר ודבר זה מסור לסנהדרין הרי שהם יקבעו את החודש על פי עיקר הדין, כלומר, כוכב אחד יום גמור וניתן עדיין לקדש את החודש, כוכב שני בין השמשות, לכתחילה אין מקדשין אולם אם קדשו – מקודש, וכוכב שלישי לילה ואף אם קדשו אינו מקודש.

בנוגע לברית מילה ומנחה, הרי שהזמן שלאחר היעלמות החרס ועד לפני תחילת בין השמשות כפי שהוגדר לעיל (עשרים דקות לפני צאת שלושה כוכבים בינוניים), הוא יום גמור. ולכן אם תינוק נולד לפני זמן בין השמשות אפילו לאחר היעלמות החרס, הרי זמן זה נחשב כיום גמור, ואם הוא נולד בשבת הרי שנקיים את ברית המילה בשבת. והוא הדין שמותר להתפלל מנחה בזמן הזה שנחשב ליום אף שכדור החמה אינו ברקיע. ומדברי מורי[11] נראה שלגבי תפילת מנחה ניתן להתפלל גם בזמן המוגדר כבין השמשות.

הסבר שיטת רבינו תם והסתירה מול מסכת פסחים:

ניתן להסביר את שיטת רבינו תם שלכאורה סותרת את המציאות הנראית לעין ב-2 אופנים:

1. לפי מאמרו של הרב זיני – רבינו תם מתייחס לתחילת השקיעה כלומר נטיית השמש כלפי השקיעה שזה מקביל בערך לזמן פלג המנחה ולא היעלמות החרס;
2. לדעת הרב – ניתן להסביר את שיטת רבינו תם שמתייחסת לזמן החושך הגמור שהוא לאחר זמן הלילה ההלכתי;

מקורות לעיון:

1. הלכות קרית שמע, פרק א, הל' י, אות כו;
2. הלכות תפילה, פרק א, הל' ט, אות כו, וכן פרק ג הל' ד , אות ט;
3. הלכות שבת, פרק ה', הל' ד, אות יד;
4. הלכות קידוש החודש, פרק ב, הל' י, אות כד.
5. הלכות תרומות, פרק ז, הל' ב, אות ב.