הלכות ספירת העומר
כתב הרמב"ם בכרוז להלכות תמידין ומוספין:
"לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר"
כתב הרמב"ם בספר המצוות:
מדברי הרמב"ם אנו למדים שמצוות ספירת העומר מוטלת על כל איש ואיש בפני עצמו. כמו כן מצוות הספירה היא מצווה הכוללת הן ספירה של ימים והן ספירה של שבועות ואינן שתי מצוות נפרדות ולא מצווה אחת, בת שני חלקים, ספירת הימים וספירת השבועות. ולכן הן מעכבות זו את זו. ואם אדם ספר רק ימים לא יצא ידי חובת הספירה. וכך אם ספר רק שבועות, לא יצא ידי חובת הספירה.
וכתב הרמב"ם בפרק ז':
יט [כב] מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר--שנאמר "וספרתם לכם, ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות--שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. [כג] שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.
כ [כד] מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. [כה] וצריך לברך בכל לילה, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר--קודם שיספור; מנה ולא בירך--יצא, ואינו חוזר ומברך.
העולה מדברי הרמב"ם:
- מצוות ספירת העומר מהתורה בכל זמן ובכל מקום ואינה תלויה בבית המקדש.
- נשים פטורות מספירת העומר, מדין מצוות עשה שהזמן גרמא.
- אם לא ספר בלילה יספור ביום.
- כל יום היא מצווה בפני עצמה וגם אם לא ספר יום אחד ימשיך לספור בברכה בשאר הלילות.
וכתב מארי בהערה כ"ט:
מדברי מארי למדנו, שהוא בדעה שאם לא ספר בלילה, יספור ביום בלי ברכה, והוא ביסס את דעתו זו, הן מדיוק בלשון הרמב"ם וכן בהסתמכות על תשובה שייחסה להרמב"ם.
אולם בפועל התברר שהתשובה שהובאה אינה של הרמב"ם (כך נמסר ע"י מוצא התשובה, פרופ' לנגרמן) והשאלה כיצד ננהג הלכה למעשה, אם אדם לא ספר בלילה, האם יברך ביום.
על פי מהרי"ץ מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בברכה. אמנם מאחר שהתברר שהתשובה אינה של הרמב"ם לכאורה יש מקום לחזור לשיטת מהרי"ץ אך מאחר וספירת העומר נקשרה לקצירת העומר וכשם שהקצירה לכתחילה בלילה וביום בדיעבד, השאלה אם נתקנה ברכה לספירה בדיעבד, ולכן הלכה למעשה פסיקת הרב היא לא לברך ביום.
יש פוסקים (כמו הרשב"א וכן הובא ע"י שתילי זיתים ומהריץ) שניתן לכתחילה לצאת ידי חובה בשמיעת הספירה מאדם אחר (בתנאי שמכוון להוציאו) אך לדעת הרמב"ם מכך שכתוב "וספרתם לכם" כלומר מתוספת המילה "לכם" אנו למדים שכל אחד חייב לכתחילה לספור בעצמו.
השאלה מדוע לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר, השתילי זיתים מביא מספר טעמים: בגלל שהיא חלק ממצוות החג, או בגלל שאנו בעוגמת נפש בגלל חורבן המקדש. וטעם זה צריך עיון. לא מיבעיא שטעם זה אינו מתאים לשיטת הרמב"ם שספירת העומר היא מן התורה, גם בזמן המקדש, וגם בימינו, אלא אפילו לשיטת מרן שספירת העומר מדרבנן, והיא זכר למקדש, הרי אף שאנו עצובים על חורבנו, הרי לפי ההלכה, מי שנפטר לו אביו, מברך דיין האמת, ומברך באותה עת, שהחיינו, אם הוא יורש יחיד.
נראה שלדעת הרמב"ם אין ברכת שהחיינו בגלל שזו מצווה באמירה ואין שהחיינו על מצווה הנעשית באמירה בלבד, כגון הלל שלא תקנו עליו שהחיינו (בשונה ממגילה ששם יש חיוב מעשה של כתיבת מגילה).
לפי השתילי זיתים (או"ח סימן תפ"ט), מצוות ספירת העומר בזמן הזה היא דרבנן ואם ספר ימים או שבועות בלבד יצא בדיעבד, אך לדעת הרמב"ם המצווה גם בזמן הזה היא דאורייתא ואם ספר רק ימים או שבועות, גם בדיעבד לא יצא.
לפי מרן ניתן לצאת ידי חובה גם בבית השמשות, אך לפי הרמב"ם אם ספר בבין השמשות לא יצא ידי חובה (כשם שבקרית שמע לא יצא ידי חובה). זאת ועוד, המקדים את הספירה לפני צאת הכוכבים, סופר יום שאינו אותו יום.
אם אדם ברך על דעת ספירה בטעות, בדיעבד לא יחזור ויברך אלא יספור את הספירה הנכונה.
אם הרהר את הספירה בלבו לא יצא ידי חובה בדיעבד.
ספירת העומר באופן שאנו סופרים לעומר ולא לחג השבועות מלמדת אותנו, שלא מספיק לומר שאדם מצפה לתורה אלא צריך לדעת שכדי לקבל באמת את התורה עליו להתרחק מהבהמיות שנרמזת בשעורה ולכן הספירה מתייחסת לעומר ולא לחג השבועות שאדם מתרחק יותר ויותר מהיצריות והבהמיות שבו, שהוא התנאי הבסיסי לקבלת תורה באמת.