רחצה בבריכת שחייה בחצר בשבת

דיני שחיה בבריכה בשבת

נאמר במשנה מסכת ביצה דף ל"ו עמוד ב:

כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביו"ט אמרו קל וחומר בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה:

אמרו משום שבות ומושם רשות ומשום מצוה, ר"ל שזה שאמר ה' תשבות יש בכללו השביתה מכל הדברים שהוא מונה והם שקראם שבות. וכן מן הדברים שרשאי אדם לעשותם או שלא לעשותם אבל יש בהם קצת מצוה ויש בהם ענין תורני והם שקראם רשות. וכן נכלל בכלל אמרו תשבות הדברים שעשייתן מצוה ויציאת ידי חובה והם שקראם משום מצוה, והנני מבאר לך טעם אסור כולן. אין עולין באילן, גזרה שמא יתלוש. ולא רוכבין, גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ולא שטים, גזרה שמא יעשה חבית של שיטים. ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין, גזרה שמא יתקן כלי שיר. ומספקין, הוא הטפוח בכלי. ומטפחין, בידים. ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין, לכולן יש תנאים. לא דנין, בתנאי שיש באותו המקום חכם גדול ממנו. ולא מקדשין, בתנאי שיש לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה. ולא מיבמין ולא חולצין, בתנאי שיש באחיו גדול ממנו שמצוה זו מוטלת עליו כמו שיתבאר מצוה בגדל ליבם. כשיש כל התנאים האלו אז יהיו דברים אלו משום רשות. אבל אם היו בהיפך התנאים האלו אינן משום רשות אלא משום מצוה. וטעם אסור כולן גזרה שמה יכתוב. ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין, גזרה משום מקח וממכר. ואמרו ולא מגביהין תרומות ומעשרות, ואפילו ליתנם לכהן בו ביום, ובזה דבר, ולא דבר בהפרשתם ביום טוב לתנם לאחר יום טוב. וזה שאמר אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, סברת בית שמאי היא. אבל לדעת בית הלל יש עוד הרבה דברים חוץ מאוכל נפש שמותרין ביום טוב ואסורין בשבת, מהם מה שנתבאר בתחלת הפרק משילין פירות, וכן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו לעיל.

כלומר, האיסור לשוט בשבת וביום טוב הוא גזירה מדרבנן שמא יעשה "חבית של שיטים".

ופירש רש"י:

חבית של שייטין - כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט:

וכתבו התוספות:

שמא יעשה חבית של שייטין. פ"ה שלוקחין קנים ועושה כעין חבית ושט בהן וקשה דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבזין וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שאין המים יכולין ליכנס לתוכו ולכך צף על פני המים:

כלומר לדעת התוספות שמא יתקין לו כלי לצוף באמצעותו על גבי המים. כלומר לא מדובר על שיט על גבי המים כפירוש רש"י אלא שחיה במים באמצעות מצוף. אך עדיין אנו צריכים לברר באיזה איסור מדובר.

וכתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ג הלכה ה':

ה  אֵין מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין, וְלֹא מְטַפְּחִין בַּשַּׁבָּת--גְּזֵרָה, שֶׁמֶּא יְתַקַּן כְּלִי שִׁיר; וּלְסַפַּק לְאַחַר יָדוֹ, מֻתָּר.  אֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם--גְּזֵרָה, שֶׁמֶּא יְתַקַּן חָבִית שֶׁלְּשַׁיָּטִין.  בְּרֵכָה שֶׁבְּחָצֵר--מֻתָּר לָשׁוּט בָּהּ, שְׁאֵינוּ בָּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ חָבִית שֶׁלְּשַׁיָּטִין:  וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה לָהּ שָׂפָה מֻקֶּפֶת, שֶׁלֹּא יֵעָקֵר מִמֶּנָּה הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר וְהֶפְרֵשׁ בֵּינָהּ, וּבֵין הַיָּם.

הרמב"ם מבאר שהאיסור לספק, לרקד ולטפח בשבת היא משום שמא יתקן כלי שיר ולא שמא יתקין. "יתקן" פירושו תיקון שלי כלי כדי להשמישו לפעולה באופן מלא. כגון לישר שן של מזלג, ולגבי כלי שיר, שמא יכוון מיתר של הכלי או יתקן את כלי הנגינה שישמיע באופן הרצוי. וחשש זה קיים אצל כל אדם. ולכן כל הגזירות הנ"ל בעינן עומדות גם בימינו, לא כחכמי אשכנז שפירשו שלא יספק ולא ירקב שמא יתקין כלי שיר, ואמרו מאחר ואין אנו יודעים להתקין כלי שיר, אין גזירה זו חלה בזמן הזה.

וכתב מארי בהערה יג':

26612_1.jpg

מדברי מארי אנו למדים:

1. האיסור הוא לשחות בשבת ולא לשוט.
2. הגזירה היא שמא יבוא לתקן מצוף, כלומר יכשיר ויתאים את המצוף לשוחה בשבת כדי שלא יטבע.
3. הגזירה היא על שחייה, ולכן אם רק טובל, מותר.

במסכת שבת דף מ' עמוד ב' נאמר:

א"ר זירא אנא חזיתיה לר' אבהו דשט באמבטי (כלומר שחה), ולא ידענא אי עקר אי לא עקר (אם עקר רגליו מהקרקע או לא). פשיטא דלא עקר, דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפי' עומדת בחצר (כלומר אסור לשחות גם בבריכה שנמצאת בחצר, שלגביה אין חשש שמא יתיז מים חוץ מארבע אמות)? לא קשיא הא דלית ליה גידודי   הא דאית ליה גידודי (רש"י: ששפתה גבוהה שיהיו המים עמוקים אצל שפתה... דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור).

מהגמרא לעיל אנו למדים שבבריכה שבחצר שיש לה שפה גבוהה אין איסור לשחות בשבת.

בדף קמ"א עמוד א' נאמר:

אמר רב יהודה מאן דסחי במיא (מי ששוחה במים) לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק (ינגב עצמו ואז ילך) דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית (שמא יבוא לטלטל 4 אמות את המים שעל גופו בשבת) אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות ואסיר (כאשר יוצא מן המים הוא מתיז מים מגופו 4 אמות ולכן יש לאסור)? כחו בכרמלית לא גזרו (מאחר ואיסור הטלטול בכרמלית הוא דרבנן, לא גזרו על כוחו אלא על טלטול המים בגופו)

אנו למדים שבשחייה בשבת יש בעיה נוספת של טלטול המים שעל גופו בשבת.

אולם בבריכה בחצר שהיא רשות היחיד, אין חשש של טלטול המים בגופו. וכל שלבריכה יש שפה גבוהה שהמים נעצרים בה, הרי היא שונה מנהר או ים ולכן לא גזרו לאסור לשחות בה בשבת שמא יתקין מצוף.

כעת נוכל להבין את דברי הרמב"ם:

בְּרֵכָה שֶׁבְּחָצֵר--מֻתָּר לָשׁוּט בָּהּ, שְׁאֵינוּ בָּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ חָבִית שֶׁלְּשַׁיָּטִין:  וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה לָהּ שָׂפָה מֻקֶּפֶת, שֶׁלֹּא יֵעָקֵר מִמֶּנָּה הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר וְהֶפְרֵשׁ בֵּינָהּ, וּבֵין הַיָּם.

על פי ביאורו של מארי בהערה יד':

26612_2.jpg

מדברי מארי אנו למדים:

1. ההיתר של הרמב"ם לשחות בבריכה הוא בבריכה לא עמוקה שאין בה חשש טביעה שהרי הרמב"ם כתב "שאינו בא לעשות בה חבית של שייטים".
2. בבריכה שבחצר אין חשש שמא יטלטל את המים ארבע אמות מאחר ודינה כרשות היחיד בניגוד להלכה כב' בפרק טו ששם יש איסור טלטול בכרמלית.
3. תנאי נוסף להיתר הוא שיש לבריכה שפה מוקפת גבוהה באופן שהמים לא יוצאים ממנה החוצה ובכך היא שונה ויש בה הכר ביחס לים, ולכן מותר לשחות בה בשבת ולא נכללת בגזירה שמא יתקין מצוף.

ביחס לרחיצה בים כתב הרמב"ם בפרק ט"ו הלכה כב':

הַיּוֹרֵד לִרְחֹץ בַּיָּם, כִּשְׁהוּא עוֹלֶה--מְנַגֵּב עַצְמוֹ, שֶׁמֶּא יַעְבִיר מַיִם שֶׁעָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית.

הלכה זו מדברת על אדם שרוחץ כלומר טובל בים ולא שוחה כך שאין גזירה שמא יתקין מצוף וכל האיסור הוא טלטול המים שעל גופו ארבע אמות בכרמלית (כי ים דינו ככרמלית).

יש להעיר שאמנם היה מקום להתיר כי טלטול בכרמלית הוא דרבנן וטלטול המים בגופו הוא פסיק רישא שלא ניחא ליה באיסור דרבנן שמותר, אולם מאחר ונהרות רבות היו גובלים ברשות הרבים דאורייתא שיש איסור דאורייתא הרי שיש לאסור.

וכתב מרן בסימן שכ"ו סעיף ז':

הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו לא הקפידו בו

וכתב מרן באורח חיים סימן של"ט סעיף ב':

אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר ואם יש לה שפה סביב מותר דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי ליה ככלי וליכא למיגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין:

אומנם לדעת הרב רבינוביץ ההיתר של שחיה בבריכה עם שפה גבוהה בחצר הוא גם בבריכה עמוקה, בעוד שלפי דעתו של מארי ההיתר הוא רק בבריכה שאינה עמוקה.

ניתן גם לדייק את דברי מארי מדברי הגמרא שהביאה את המעשה של ר' אבהו ששחה באמבטי, כלומר בריכה רדודה. ואכן, בדברי ר' פרחיה, על שבת, מ, א, נאמר שאין מים כל כך.

לכן כל בריכה שיש בה חשש טביעה לאדם בינוני הרי היא בכלל הגזירה. ואם מדובר על ילדים קטנים, הרי שההיתר הוא ביחס אליהם ולכן בריכה שהם לא יוכלו לעמוד בה יהיה אסור להם לשחות בה בשבת. וכן מסר לי הרב אברהם חממי שליט"א, שכתוב לו בגליון שכך פירש הרמב"ם את ההלכה. שאין בה חשש טביעה, בעומק של אדם עומד במים, ואין המים מגיעים לאפו.

לגבי איסורים נוספים הקשורים לשחיה בשבת:

איסור סחיטה שיער בשבת – לדעת הרמב"ם אין איסור סחיטה בשבת ולכן אין חשש של איסור סחיטה. שהרי מותר לדעת הרמב"ם ומרן לטבול בשבת.

איסור כיבוס של בגד הים – לדעת הרמב"ם הדין של "שרייתו זהו כיבוסו" הוא רק בבגד מלוכלך ולכן אם בגד הים נקי אין איסור בכך. ואם מדובר בבגד ים סינטטי מניילון אין בו איסור כיבוס.

בנושא צניעות:

1. איש ואשתו במקום סגור מותר לשחות ביחד בבריכה.
2. גם לגבי בנים ובנות במשפחה מצומצמת יש איסור של צניעות בשחייה משותפת בבריכה.
3. נשים בינן לבין עצמן מותרות לשחות בבגדי ים.

כבוד השבת

לדעת הרבה פוסקים יש בשחיה בבריכה בשבת איסור של זילות בכבוד השבת, משום שכל פעולה בשבת שאינה ראויה לקדושת השבת כמו משחק בכדור (לגדולים), יש להימנע בשבת. וגם לילדים יש להתיר במידתיות ובהגבלות הראויות.

לכן ברמה העקרונית מעיקר הדין, בבריכת שחיה בחצר (רשות היחיד) שאין בה חשש טביעה, מותר לשחות בה בשבת, אולם יש להימנע משחיה בשבת משום פגיעה בכבוד השבת.

ובבריכה עמוקה שיש בה חשש טביעה, הרי שמעיקר הדין אסור לשחות בה משום הגזירה שמא יתקן חבית של שייטין (מצוף).