עירוב צורת הפתח

בנושא זה הועבר שיעור נוסף בתאריך - ט באייר תשעז, 5.5.2017

רבינו הגדיר את רשויות שבת בפרק י"ד מהלכות שבת:

איזו היא רשות הרבים--מדברות ויערים ושדות, ודרכים המפולשין להן:  ובלבד שיהיה  עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן; וכן חריץ שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות, גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בה כמה מילין, אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה; ומבואות שיש להן שלושה כותלים, ולחי ברוח רביעית; וכן חצר ודיר וסהר, שהוקפו לדירה:  כולן, רשות היחיד גמורה הן.

כלומר אם יש דרך או רחוב בתוך העיר שהוא מפולש כלומר חוצה את העיר מקצה לקצה בקו ישר ומיביל בשני הצדדים למקומות פתוחים שהם רשות הרבים (כגון: מדברות, יערים ושדות), הרי גם דרך זו נקראת רשות הרבים, ואין דרישה לכך שיעברו שישים ריבוא איש.

כאשר אחד הקירות של רשות היחיד נפרצה, הרי שאם רוחבה פחות מ-10 אמות הרי דינה כפתח. ואז בודקים אם שטחם הכולל של שאר הפתחים כולל הפתח הוא יותר מהמחיצות שנותרו הרי דינה כרשות היחיד. אם יש פתח שיש בו צורת הפתח הרי דינו כסתום לעניין זה. אם הפרצה הינה רחבה מ-10 אמות הרי שאסור לטלטל באותה רשות היחיד.

כאשר יש פירצה יותר מ-10 אמות שתוקנה על ידי צורת הפתח, השאלה האם אנו דנים את צורת הפתח כסתום או כפרוץ לגבי מדידה האם הפרוץ מרובה על העומד.

במסכת ערובין פרק א' משנה א':

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, ימעט; רבי יהודה אומר, אינו צריך.  הרחב מעשר אמות, ימעט; אם יש לו צורת פתח--אף על פי שהוא רחב מעשר אמות, אינו צריך למעט.

מבוי הוא מקום מעבר לחצרות של בתים. המבוי ייתכן והוא מפולש מכיוון לכיוון או שהוא סתום מ-3 רוחותיו. השאלה מה דינו של המבוי האם כרשות היחיד או כרשות הרבים. וכמו כן האם יש הבדל בסוגי המבואות לגבי הכשרתם בטלטול על ידי שיתופי מבואות.

במשנה דלעיל מדובר שאין צורת פתח, שאם יש צורת פתח יש לה היכר ולכן אפילו אם הקנה למעלה גבוה מ-20 אמה הרי ניתן להכשיר מבוי זה ע"י שיתופי מבואות, אולם אם זה רק פתח, הרי שאם המבוי גבוה מ-20 אמה, אפילו שיש לו תקרה לא ניתן להכשירו ע"י שיתופי מבואות.

הגדרה זו מצינו גם לגבי מזוזה (פרק ו' הלכה א'):

עשרה תנאין יש בבית, ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה; ואלו הן:  שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושיהיה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה גובה השער עשרה טפחים או יתר, ויהיה בית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע.

כלומר, אם יש פתח שנוצר מקירות ותקרה ללא צורת הפתח כלומר ללא מזוזות ומשקוף, הרי זה פטור ממזוזה ואפילו שיש לו תקרה (פתח שנוצר מבליטות היוצאות מהקיר והתקרה גינו כצורת הפתח וחייב במזוזה).

לגבי המבוי, רבינו פסק את המשנה לעיל להלכה בפרק י"ז מהלכות שבת הלכה יד:

כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי להכשירו בלחי או קורה--גובהו, אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבו, עד עשר אמות.  במה דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת פתח--אפילו היה גבוה מאה אמה, או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה--הרי זה מותר.

התובנה שעולה מהמשנה שאפילו הפתח רחב מאד ויותר בשטחו משאר המחיצות, הרי דינו כסתום ואינו פוסל את המבוי מלהיות כרשות היחיד.

המשנה בעירובין פרק א' משנה ח':

שיירה שחנת בבקעה, והקיפוה כלי בהמה--מטלטלין בתוכה:  ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ולא יהו פרצות יתרות על הבניין.  כל פרצה שהיא כעשר אמות--מותרת, מפני שהיא כפתח; יתר מכן, אסור.

בקעה היא כרמלית ולא רשות הרבים למרות שהיא מרחב פתוח, בגלל שהיא מוקפת בגבעות וכדומה. רבינו בפירושו למשנה מסביר שכל פתח הפחות מ-10 אמות אינו פוסל את המחיצה ואם כלל השטח הפתוח אינו מרובה על העומד הרי שניתן לטלטל בתוכו, אולם אם יש פרצה ברוחב היתר על 10 אמות, הרי שהוא פוסל את המחיצה מלשמש כרשות היחיד. אבל אם בפרצה הגדולה מ-10 אמות יותר התקינו בה צורת הפתח הרי היא אינה פוסלת את המחיצה והיא נחשבת כסתום.

רבינו בפרק יז מהלכות שבת הלכה כז כתב:

באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זווייות, שני פסין דבוקין בכל זווית--הרי אלו כמחיצה; ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזווייות עומדות, הרי זה מותר למלאות מן הבור, ולהשקות לבהמה.  וכמה יהיה גובה כל פס מהן, עשרה טפחים; ורוחבו, שישה טפחים; ובין כל פס ופס, כמלוא שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאה--שיעור רוחב זה, אין יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

מהלכה זו ברור שהשטח מסביב לבאר אינו רשות הרבים אפילו שהפרוץ מרובה על העומד כי לא ייתכן שחכמים יתירו בטלטול מקום שאסור לטלטל בו מן התורה, אלא דינו ככרמלית.

כלומר גם במחיצה בה הפרוץ מרובה על העומד הרי מדאורייתא אינה מוגדרת כרשות הרבים ורק מדרבנן יש דרישה שהפרוץ לא יהיה מרובה על העומד ושלא יהיה פרצה רחבה מ-10 אמות.

רבינו בפרק טז מהלכות שבת הלכה טז' כתב:

כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה.  אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת--ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא יתר על עשר אמות.  אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה--והוא, שלא יהא הפרוץ מרובה.

השאלה האם צורת הפתח לפי רבינו דינה כעומד או כפרוץ.

הגמרא בערובין דף יא עמ' א:

ת"ש דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט אמלתרא ברחבו מאי תא שמע דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט מאי לאו אסיפא לא ארישא מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב אינו צריך למעט א"ל אתנייה צריך למעט אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח מ"ט הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצורת הפתח אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אינו ניתר בצורת הפתח

מדברי הגמרא עולה שאם אנו נאמר שצורת הפתח מועילה למבוי שתפחו יותר מ-10 אמות הרי שכל שכן שצורת הפתח מועילה בפרוץ מרובה על העומד בחצר, כי הרי דינו קל יותר ממבוי כי הרי גם לפי רבי מאיר הקלו בפסי ביראות בפרוץ מרובה על העומד למרות שלשיטתו לא הקלו אם הפתח גבוה מ-10 אמות. ולכן משמע שצורת הפתח דינה כסתום.

וכך נהיה חייבים לפרש את כוונת רבינו כצורת הפתח דינה כסתום לגבי שבת והראיה לכך היא פירוש רבינו למשנה בעירובין פרק א' משנה ח', שצורת הפתח דינה כמחיצה כלומר סתום. גם לגבי דין מבוי שרחב אפילו מאה אמה ומתקנו בצורת הפתח אפילו שייתכן שאם נמדוד את כל הפרוץ והעומד במבוי ייתכן שבצירוף לפתח המבוי רב הפרוץ על המרובה.

למרות שלשון רבינו קצת קשה כי מדוע כפל רבינו בסוף ההלכה דין שאלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, הרי כבר הזכיר אותו בתחילת ההלכה, מסביר מורי שרבינו רוצה להדגיש שעל אף שצורת הפתח בסוכה גורם לכך שכאשר יש פרוץ מרובה על העומד הסוכה פסולה (שלא כמו בסוכה רגילה בה היא כשרה גם כאשר הפרוץ מרובה על העומד) כדי שלא תהיה קלה יותר משבת, לכן רבינו בא להדגיש שצורת הפתח בשבת אינה משנה את הדין אלא צורת הפתח דינו כסתום.

דין זה חל גם לגבי כלאיים שאנו מסתפקים בצורת הפתח בלבד ללא מחיצה גמורה.

במציאות של ימינו ברוב ככל המקומות אין רשות הרבים דאורייתא כי אין כמעט בנמצא רחובות מפולשים משני הכיוונים, ולכן יש מקום להקל בצורת הפתח.

סיכום שיעור שני בנושא- טלטול בשבת בעירוב צורת הפתח

נאמר במסכת שבת דף ו עמוד א:

ת"ר ד' רשויות לשבת: (1) רשות היחיד (2) ורשות הרבים (2) וכרמלית (3) ומקום פטור. ואיזו היא רה"י: (א) חריץ שהוא עמוק (לפחות) י' (טפחים) ורחב (לפחות) ד' (טפחים) וכן (ב) גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה. ואיזו היא רה"ר: (א) סרטיא (רש"י: מסילה שהולכין בה מעיר לעיר) (ב) ופלטיא גדולה (רש"י: רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה) (ג) ומבואות (רש"י: של עיר רחבים ט"ז אמה. כלומר רחובות, בתנאי שהם) המפולשין (משני ראשיהן לפלטיא. ואם אינן פתוחים לרחבה, אינן בגדר רשות הרבים), זו היא רה"ר גמורה. אין מוציאין מרה"י זו לרה"ר זו ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"י זו, ואם הוציא והכניס: בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה ואיסטוונית והכרמלית אינה לא כרה"ר ולא כרה"י ואין נושאין ונותנין בתוכה ואם נשא ונתן בתוכה פטור ואין מוציאין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י ואם הוציא והכניס פטור חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורים אדם עומד על האיסקופה נוטל מבע"ה ונותן לו נוטל מעני ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעה"ב ונותן לעני מעני ונותן לבעה"ב ואם נטל ונתן שלשתן פטורים אחרים אומרים איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' ה"ז רשות לעצמה. אמר מר זו היא רה"י למעוטי מאי . למעוטי הא דר' יהודה דתני' יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו ב' בתי' בשני צדי רה"ר עושה

 

כאשר אדם מוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים וכן להיפך חייב מהתורה.

רבינו בפירוש משנה א' פרק א' באר:

לפני שאתחיל בפירוש אקדים הקדמות שצריך לעמוד עליהן ואז יתבארו עניני מסכתא זו והמסכתא שאחריה. מהם שינויי המקומות בדיני שבת ארבעה, והן הנקראין רשיות שבת.

האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ובתנאי שלא יהא מקורה, ושיהא ברחבו שש עשרה אמה או יותר, ולא יהיה לו שער, ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה אם היתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה רשות הרבים ויש לה דינים נבארם בפרק חמישי דערובין. אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן.

השאלה היא איך הגדרת רבינו לרשות הרבים "מדברות, יערות והדרכים המפולשין להם" תואמת להגדרת הגמרא לעיל: " סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין".

וכן כתב רבינו בהלכות שבת פרק יד':

א  אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים--מִדְבָּרוֹת וִיעָרִים וְשָׂדוֹת, וּדְרָכִים הַמְּפֻלָּשִׁין לָהֶן:  וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְלֹא תִהְיֶה עָלָיו תַּקְרָה.  וְאֵי זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד--תֵּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחֵב אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יָתֵר עַל כֵּן; וְכֵן חָרִיץ שְׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה, וְרָחֵב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יָתֵר עַל כֵּן; וְכֵן מְקוֹם שְׁהוּא מֻקָּף אַרְבַּע מְחִצּוֹת, גָּבְהָן עֲשָׂרָה וּבֵינֵיהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יָתֵר עַל כֵּן, אַפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה מִילִין, אִם הֻקַּף לְדִירָה כְּגוֹן מְדִינָה הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה; וּמְבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שְׁלוֹשָׁה כּוֹתָלִים, וְלֶחִי בְּרוּחַ רְבִיעִית; וְכֵן חָצֵר וְדִיר וְסַהַר, שֶׁהֻקְּפוּ לְדִירָה:  כֻּלָּן, רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה הֶן.

וכתב רבינו בפרק י"ז:

א  מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלוֹשָׁה כּוֹתָלִים, הוּא הַנִּקְרָא מָבוֹי סָתוּם; וּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כּוֹתָלִים בִּלְבָד זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְהָעָם נִכְנָסִין בְּרוּחַ זוֹ וְיוֹצְאִין בְּשֶׁכְּנֶגְדָּהּ--הוּא הַנִּקְרָא מָבוֹי מְפֻלָּשׁ.

ב  הֵיאַךְ מַתִּירִין מָבוֹי הַסָּתוּם--עוֹשֶׂה לוֹ בְּרוּחַ רְבִיעִית לֶחִי אֶחָד, אוֹ עוֹשֶׂה עָלָיו קוֹרָה, וְדַיּוֹ.  וְתֵחָשֵׁב אוֹתָהּ קוֹרָה, אוֹ אוֹתוֹ לֶחִי, כְּאִלּוּ סָתַם רוּחַ רְבִיעִית, וְיֵעָשֶׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטַל בְּכֻלּוֹ:  שֶׁדִּין תּוֹרָה, בְּשָׁלוֹשׁ מְחִצּוֹת בִּלְבָד מֻתָּר לְטַלְטַל, וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הִיא, הָרוּחַ הָרְבִיעִית; וּלְפִיכָּךְ דַּי לָהּ בְּלֶחִי, אוֹ קוֹרָה.

ג  וְהֵיאַךְ מַתִּירִין מָבוֹי מְפֻלָּשׁ--עוֹשֶׂה לוֹ צוּרַת פֶּתַח מִכָּאן, וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה מִכָּאן.  וּמָבוֹי עָקוּם, תּוֹרָתוֹ כִּמְפֻלָּשׁ.

מבוי מפולש אסור בטלטול מדאורייתא ובכל זאת, אם יש צורת הפתח מצד אחד הרי זה הופך את המבוי לרשות היחיד מדאורייתא (אומנם מדרבנן הצריכו לחי או קורה בדופן רביעית).

לגבי מבוי עקום שפתוח משני צדדיו, כותב רבינו שתורתו כמפולש. השאלה האם מבוי עקום אסור מדאורייתא או מדרבנן.

וכתב רבינו בפרק יז'  הלכה כז':

בְּאֵר שֶׁעָשָׂה לָהּ שְׁמוֹנָה פַּסִּין מֵאַרְבַּע זָוִיּוֹת, שְׁנֵי פַּסִּין דְּבוּקִין בְּכָל זָוִית--הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְחִצָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ, הוֹאִיל וְאַרְבַּע הַזָּוִיּוֹת עוֹמְדוֹת, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַלֹּאות מִן הַבּוֹר, וּלְהַשְׁקוֹת לַבְּהֵמָה.  וְכַמָּה יִהְיֶה גֹּבַהּ כָּל פַּס מֵהֶן, עֲשָׂרָה טְפָחִים; וְרָחְבּוֹ, שִׁשָּׁה טְפָחִים; וּבֵין כָּל פַּס וּפַס, כִּמְלוֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁלְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה בָּקָר, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצְאָה--שֵׁעוּר רֹחַב זֶה, אֵין יָתֵר עַל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ.

כלומר, למרות שאין מחיצות גמורות, מותר לטלטל מהבור לשטח שבתוך המחיצות.

וכתב רבינו בהלכה לג':

הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְבֵין הַפַּסִּין, חַיָּב:  הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכָל זָוִית וְזָוִית מְחִצָּה גְּמוּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֹּבַהּ עֲשָׂרָה וְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וַהֲרֵי הָרִבּוּעַ, נִכָּר וְנִרְאֶה--נַעֲשָׂה כֹּל שֶׁבֵּינֵיהֶם, רְשׁוּת הַיָּחִיד; וְאַפִלּוּ הָיָה בְּבִקְעָה, וְאֵין שָׁם בֵּינֵיהֶם בְּאֵר--שֶׁהֲרֵי בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ פַּס מִכָּאן וּפַס מִכָּאן.  וְאַפִלּוּ הָיוּ רַבִּים בּוֹקְעִין וְעוֹבְרִין בֵּין הַפַּסִּין--לֹא בָטְלוּ הַמְּחִצּוֹת, וַהֲרֵי הֶן כְּחָצֵר שֶׁהָרַבִּים בּוֹקְעִין בָּהּ; וְהַזּוֹרֵק לְתוֹכָן, חַיָּב.  וּמֻתָּר לְהַשְׁקוֹת הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶן, אִם הָיָה שָׁם בֵּינֵיהֶן בְּאֵר.

כלומר, דין פסי הביראות הוא רשות היחיד מדאורייתא, מאחר ויש כאן צורת מחיצות (ריבוע ניכר).

מכאן נלמד שכל שכן שמבוי עקום שדינו כרשות היחיד מדאורייתא.

תגיות: 
תאריך: 
28/02/14 כ"ז אדר א' התשע"ד
x

Audio Playlist