הלכות חינוך הילדים

מאיזה גיל חייבים לחנך? האם חובה לחנך קטן שאינו בר דעת, קטן שאינו בר חינוך, החובה לחינוך למצוות עשה והחובה להפרשה מאיסורים. ג טבת התשע"ד

 

חובת הפרשת קטינים מאיסורים
כולל ‏יום שישי י"ג תמוז תשע"ז


במסכת יבמות דף קי"ג עמוד ב' נאמר:

רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה (אבדו לו) מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא. אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו (חפש קטן או קטנה שיסתובבו שם ברשות הרבים ואם ימצאו את המפתחות יביאו אותם). אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, לימא מסייע ליה לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם (ולעבור על איסור דאורייתא), אלא מניחו תולש מניחו זורק (כלומר ולא מונע ממנו לעבור עבירה), אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן (כלומר, ניתן להעמיד שמדובר על איסורי דרבנן, אך באיסור תורה יש למנוע מהקטנים).

ת"ש עובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם. קטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה ששביתתו עליהם (ואם כן יש למנוע מקטן לעבור עבירה), א"ר יוחנן בעושה על דעת אביו (וכאילו אביו ציווהו על כך),  דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל מי שרי? (הרי אסור שהגוי יכבה על דעת ישראל וכאילו ישראל ציווהו), עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד (הגוי פועל על דעתו ולפי שיקול דעת שלו האם תהיה הנא מכך או לא). ת"ש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו (כלומר, אין צריך למונעו מלאכול פירות לא מעושרים), אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו (ובגלל שזה ספק-דמאי, אין צריך למנוע הקטן). אלא טעמא דדמאי הא ודאי בעא לעשורי והאמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו (ואם זה לא על דעת אביו אלא על דעתו של הקטן, אין צורך להפרישו מאיסור)? אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא מדחי קאי הכא מדחי (מחמיר בשני המקרים). ת"ש בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו (כלומר לא צריך למנוע ממנו לאכול, ואם כן אין מצויין להפרישו). בתרומה דרבנן (ולכן הקלו בדרבנן, אבל בדאורייתא אולי יש להחמיר). תא שמע יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת, ובגדול אסור. אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. קתני מיהא אין חוששין ביונק שקץ (משמע שאין אנו מצווין להפריש קטן אפילו מאיסור דאורייתא), התם משום סכנה (ולכן לא מצווין להפרישו, אבל אם אין סכנה ייתכן ויש להפריש), אי הכי גדול נמי (במקום סכנה יהיה מותר לו לאכול) גדול בעי אומדנא (ולכן לא ניתן להתיר באופן גורף), קטן נמי ליבעי אומדנא? אמר רב הונא בריה דרב יהושע סתם תינוק מסוכן אצל חלב (ולכן קטן לא צריך אומדן):

אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב:

היכי דמי? אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב אסור, לא צריכא דאיכא צערא (ואין סכנה), וקסבר מפרק כלאחר יד הוא (ולכן אין אסור מהתורה), שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן (ולכן אסור מדרבנן) יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן (ולכן מותר ואין צורך להפריש מאיסור), ת"ש (ויקרא יא, מב) "לא תאכלום כי שקץ הם" לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו לא תאכלו (ומשמע שיש למנוע מקטן לאכול איסור), לא, דלא ליספו ליה בידים (אבל ייתכן ואין חובה למונעו). תא שמע (ויקרא יז, יב) כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו (ומשמע שיש להפרישו מאיסור), לא, דלא ליספו להו בידים (אבל ייתכן ואין חובה למונעו). ת"ש (ויקרא כא, א) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, מאי לאו דאמר להו לא תיטמו (ומשמע שיש למנוע את הקטן מאסור), לא, דלא ליטמו להו בידים (אבל ייתכן ואין חובה למונעו), וצריכי דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו (כי חצי שיעור אסור מן התורה),אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא, ואי אשמעינן דם משום דאיכא כרת (איסור אכילת דם בכרת) אבל שרצים אימא לא, ואי אשמעינן הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל, אבל טומאה אימא לא. ואי אשמעינן טומאה, כהנים שאני משום דריבה בהן מצות יתרות אבל הני אימא לא, צריכא. תא שמע שני אחין אחד פקח ואחד חרש (שנישואיו הם מדרבנן), נשואין שתי אחיות פקחות. מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת? תצא משום אחות אשה (וטורה מייבום וחליצה). מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת? מוציא את אשתו בגט (משום אחות זקוקתו) ואשת אחיו אסורה לעולם (מאחר ואין החרש יכול לייבם או לחלוץ). אמאי מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה קטן אוכל נבלות הוא (מעמדו של חרש הוא כמו של קטן, ואם כן יש למנוע חרש או קטן מעבירה). משום איסורא דידה (של אשתו של החרש שאסורה גם היא מהתורה להיות אשתו של החרש משום אחות זקוקתו). תא שמע שני אחין פקחין נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ואמאי מוציא את אשתו בגט תיתיב גביה קטן אוכל נבלות הוא (והרי החרשת דינה כקטן, ואם כן משמע שיש למנוע את הקטן מעבירה) משום איסורא דידיה (כלומר משום איסורו של הבעל שהוא גדול). אמר רבא תא שמע שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשתו מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. והא הכא דלאו איסורא דידה איכא ולאו איסורא דידיה איכא וקתני מוציא את אשתו בגט (והרי בין החרש ובין החרשת דינם כקטנים, ומכך שהחרש חייב לגרש את אשתו, משמע שגם קטן יש להפרישו מעבירה)? אמר רב שמעיה גזירה משום התרת יבמה לשוק (שמא יבואו להתיר את אחותה לשוק ללא חליצה או יבום):

במסכת שבת דף קכ"א עמוד א נאמר:

מתניתין נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן:

גמ' א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד נימא מסייע ליה נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה אינו מפסיד אמרינן ליה אימא סיפא אל תכבה לא אמרינן ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי לא אמרינן ליה אלא מהא ליכא למשמע מינה ת"ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות מפני שאפטרופוס של מלך היה ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין ולאפרכוס שבהן חמשים וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן:

שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכוותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי נכרי לדעתיה דנפשיה עביד:

יוצא איפוא שמסוגית הגמרא ביבמות ושבת אין הכרעה אם יש להפריש קטן מלעשות עבירה.

כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק י"ב:

ז  נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת--אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שְׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ.  אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ--וְהוּא, שֶׁיִּהְיֶה עוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו; אֲבָל מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ.  וּבִדְלֵקָה הִתִּירוּ לוֹמַר, כָּל הַמְּכַבֶּה אֵינוּ מַפְסִיד.

כלומר באיסור תורה אין בית דין מצווין להפרישו אם אינו עושה על דעת אביו.

ובפרק כ"ד כתב:

יא  קָטָן שֶׁעָשָׂה בַּשַּׁבָּת דָּבָר שְׁהוּא מִשּׁוֹם שְׁבֹת, כְּגוֹן שֶׁתָּלַשׁ מֵעֲצִיץ שְׁאֵינוּ נָקוּב, אוֹ טִלְטַל בְּכַרְמְלִית--אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ.  וְכֵן אִם הִנִּיחוֹ אָבִיו, אֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.

ולכאורה משמע מהלכה זו רק מדרבנן אין צורך להפרישו אולם בדאורייתא יש צורך להפרישו.

ובהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז:

 [כז] קָטָן שֶׁאָכַל אֶחָד מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת--אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ, לְפִי שְׁאֵינוּ בֶּן דַּעַת.  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ; אֲבָל לְהַאֲכִילוֹ בַּיָּדַיִם--אָסוּר, וְאַפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.  וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד, וְאַפִלּוּ בִּדְבָרִים שְׁהֶן מִשּׁוֹם שְׁבֹת.

[כח] אַף עַל פִּי שְׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁ אֶת הַקָּטָן, מִצְוָה עַל אָבִיו לִגְעֹר בּוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ--כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה וּפְרִישָׁה, שֶׁנֶּאֱמָר "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ"

ובהלכות אבל פרק ג' כתב הרמב"ם:

[יב] כּוֹהֵן קָטָן, הֲרֵי הַגְּדוֹלִים מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּהוּ; וְאִם בָּא לְהִטָּמֵּא מֵעַצְמוֹ--אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ, אֲבָל אָבִיו צָרִיךְ לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה.

 

וכתב מארי בפרק י"ב שבת הערה ט"ו:

וכתב עוד מארי בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז סוף הערה ל"ג

  1. מדברי הרמב"ם בהלכות שבת ומאכלות אסורות אנו למדים שבית דין אינם מצוין להפריש את הקטן מעבירה אפילו מהתורה, בין באיסורי שבת בין במאכלות אסורות ובין בדיני טומאה.
  2. אם הקטן עושה על דעת אביו ואין אביו ממחה בידו וכן אם הקטן הינו בן דעת ואפילו עושה על דעת עצמו, בית דין מצווה להפרישו באיסורי תורה משום שלא להרגילו לדבר עבירה.
  3. באיסור דרבנן אין בית דין ממחין בידי הקטן אפילו אם עושה על דעת אביו.
  4.  אם הקטן הוא בן דעת הרי בין דין מצווין להפרישו אפילו באיסורי דרבנן (מאכלות אסורות, פרק י"ז, סוף הלכה כ"ז " וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ...").
  5. אביו מחוייב להפרישו מאיסור גם באיסורי דרבנן.
  6. אם האיסור הוא רק על הגברא (כגון חלב אחרי בשר), הרי כשאין בקטן דעת, אין איסור לתת לו בידים.

 

כתב השולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ג:

סעיף א

קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות:

הגה: ויש אומרים דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוספות פרק כל כתבי) ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (בית יוסף) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אף על פי שאין צריך תשובה כשהגדיל מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סימן ס"ב)

קטן לא זקוק לכפרה במקרה ששורו הזיק ולכן לא צריך לשלם כופר.

קטן שבא על שפחה חרופה, שיגדיל צריך להביא קורבן אשם. מכאן משמע שקטן צריך לה

גדול שהביא דבר מזיק לקטן והזיק הקטן, הרי שניתן לחייב את האבא מדין גרמא.

תאריך: 
06/12/13 ב' טבת התשע"ד
x

Audio Playlist